יש אמת ואתה הולכים | 50 להתאבדותו של אורי אילן מגן שמואל בשבי הסורי
אורית פראג, "הדף הירוק"
יש אמת ואתה הולכים
אורית פראג
אורי אילן ז"ל
"אני חושבת שאורי לא היה יכול לנהוג אחרת. הוא עם האמת שלא ועם הדבקות שלו במטרה ועם האמונה שלו שאי אפשר לזייף, כי לא מזייפים, לא מבלפים לא עושים מניפולציות", אומרת מיכל לנס, חברתו לקבוצה. "אני אומרת שמי שהכיר את אורי יודע שזה היה שיא הגבורה. כי בנאדם שככה חי ומוכן ללכת עם האמת שלו עד הסוף לא בשביל הצרכים הפרטיים שלו אלא בגלל שלא יסגיר את החברים שלו ואת הסודות של הצבא שלו ששלח אותו זאת גבורה. יש גבורה יותר גדולה מזאת?
מדי בוקר, עד אחרית ימיה, גם כשהייתה עיוורת כמעט לחלוטין, הייתה פייגה אילן ניגשת לכניסה של "בית אורי", חדר הזיכרון של קיבוץ גן שמואל, הקרוי על שם בנה, אורי אילן, עומדת לרגע ליד השם שלו הטבוע באותיות נחושת על הקיר והולכת לעבודתה, ובסוף היום הייתה חוזרת באותו נתיב ושוב עומדת מול שמו, בדיוק באותו אופן.

פייגה אילן, הייתה חברת כנסת מטעם מפ"ם, בחורף של שנת 1954-1955 החורף שבו נשבה בנה, במהלך פעולה בשטח סוריה. אורי בנה ("אורי בננו" כפי שהייתה חוזרת ואומרת בלשונה העברית, הטבולה בביטויים מקראיים), בחר להתאבד לאחר 35 ימים של עינויים בכלא הסורי, כדי שלא להסגיר את סודות פעולתו. הפתקים שהטמין בבגדיו, אותם חירר בכפיס עץ כלשהו וכתב עליהם את השורה המיתולוגית: "התאבדתי, לא בגדתי", הפכו סמל לנאמנות ולמסירות האישית האולטימטיבית של החייל בצה"ל, עליו התחנכו דורות של חיילים אחריו.

היום, חמישים שנה אחרי ההתאבדות ההירואית של אורי אילן, לא רק שיש קושי להבין את התופעה אלא שנדמה כי התקשורת העדיפה לעסוק בשערוריית אובדן הפתקים המקוריים, מאשר להישיר מבט אל מעשהו של אורי אילן ולקיים בירור נוקב וכואב בזיכרון הקולקטיבי המחורר של סל המיתוסים המרכיבים את חיינו.

"צריך לזכור שהעולם לפני 50 שנה היה לחלוטין אחר", אומרת נעמי יצהר (גן שמואל), מנהלת מאגר המידע במרכז ההעפלה בעתלית. יצהר מונתה על-ידי פייגה עצמה להיות ההיסטוריונית של אורי אילן. "לא רק העולם, גם התקשורת בתוכו וכל התפיסה הערכית היו אז שונים לחלוטין ובתוך הקונטקס הזה צריך להבין גם את אורי וגם את פייגה, כלומר לקרוא אותם במשקפיים של שנת 1955 ולא במשקפיים של 2004. יש אלמנט של עיוות תמידי כשאנחנו שופטים לפי ימינו דברים שכל ההקשרים שלהם היו שונים לחלוטין בזמנם."
איש של קצוות

ובכל זאת להבין את תופעת אורי אילן, שעליו אומרת חברתו מיכל לנס (בית אלפא), בת כיתתו מגן שמואל, שהוא היה איש שלא הכיר את הצבע האפור רק שחור ולבן והלך אחר האמת ללא פשרות, וכדי לתפוס מי הייתה אימא שלו פייגה, ומאלו חומרים קורצה, כדאי להתחיל עם הסיפור הבא: ארבעה ימים לאחר שנתפסה החוליה, שיצאה להחליף סוללה במכשיר שהורכב על עמוד חשמל בסמוך לתל-פאחר ונתפסה כבר בדרכה בליל ירח מלא, גילה חיל האוויר הישראלי מטוס זר חודר לשמי הארץ. מטוסי קרב ישראלים הוזנקו אליו והנחיתו אותו בלוד. במטוס, שהיה בטיסה מדמשק למצרים, היו 10 נוסעים, מתוכם 5 אנשי צוות.

לממשלת ישראל הייתה אפשרות להתמקח ולהשתמש באותם נוסעים כבני ערובה להחזרת החוליה הישראלית. אך משה שרת, ראש הממשלה ושר החוץ דאז, אמר כי "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם" וסירב להצעתו של לבון שר הביטחון, (שהיה כבר די "שרוף" מ"הפרשה" שהתרחשה תקופה קצרה קודם לכן במצרים) להחזיק בסורים עד שידעו מה עלה בגורל החיילים ולהשתמש בהם כקלף מיקוח להחזרת חיילינו.
הדבר אומנם היה ידוע אותם ימים רק למתי מעט בארץ אך פייגה אילן, חברת הכנסת, ידעה על המטוס וטייסיו הסורים השבויים. כשדיברו עמה ואמרו לה לשדל את ראש הממשלה שרת כדי שישנה את עמדתו הג'נטלמנית, והתמוהה, אמרה פייגה שהיא לא תתערב כלל ושהיא סומכת על החלטת המנהיגות.

את הסורים החזירו לסוריה, אורי וחבריו נשארו בכלא הסורי מופקרים לעינויים של כולאיהם, עד מותו הטראגי.
פייגה הייתה שליחת ציבור

"פייגה הייתה שליחת ציבור," מסבירה נעמי יצהר (גן שמואל). "כאבה ורצונותיה היו בעיניה עניינו הפרטי של בנה ועניינה הפרטי כאם, מעצם אישיותה היא לא יכלה להעלות את הבקשה "הפרטית" שלה כאישיו ציבורי. היא לא העלתה בדעתה להשתמש בעובדה שהייתה חברת כנסת כנימוק להתערבות, כשיקול בפרשה הזאת."

מאין נבע הכוח של הצעיר בן ה-19 לעשות מעשה כזה, שלא היה מעשה נמהר אלא מעשה מחושב עד פרטי הפרטים, כי ניקוב הפתקים דרש זמן ארוך עד מאוד ודריכות עצומה (אורי אילן נמצא בתאו רוב הזמן תחת עינו הפקוחה של שומר צמוד). וגם מחשבה רבה. במחצית מהפתקים כתוב שיש פתקים בבגדים כך שאם ימצא פתק אחד ידעו גם על הפתקים האחרים.

בעדות שמסרה פייגה לנכדה אלון, לעבודת סיום י"ב, לפני שנים לא רבות, היא מציינת כי הרעיון של ניקוב הפתקים הוא מקורי "מאיפה היה לו הרעיון הזה? אני לא שמעתי שהיה דבר כזה באיזשהו מקום בעולם. ודבר שני שאני אומרת: דבר כזה לא יחזור".

בהמשך העבודה שואל אותה אלון, הנכד, בנה של חנה אדר, מהו החלק שלהם כהורים. פייגה מצטטת את דוד המלך בקינתו על בנו אבשלום ואומרת, האימא היהודייה אומרת תמיד, 'אני תחתיך בני', 'אני תחתיך בני', 'אני תחתיך בני', אני מעיזה ואומרת, שאלוהים ביקש מאברהם שהוא ילך לעקדה עם יצחק, הוא לא ביקש זאת משרה אמנו..."

נעמי יצהר: "פייגה, בכוח אישיותה התקיימו בה שני חלקים זה ליד זה. החלק הציבורי של אדם שהוא שליח ציבור והחלק הפרטי של אם שכולה. אני חושבת שהחלק שבו חוזרת פייגה שלוש פעמים ואומרת 'אני תחתיך בני', הוא ללא שום ספק דבר האם השכולה, שחיה כל חייה אחר כך עם כאב שאין לו שיעור ואומדן."

"פייגה, בילדותה מתה עליה אמה ולאחר שאביה נשא אישה שנייה היא בחרה לעבור לבית סבה, הרב שמעון שקאפ, שהיה ראש הישיבות הליטאיות. בביתו גדלה ולמדה מעבר ללימודים כללים ולימודי הגימנסיה, גם אתו וממנו. אבל כאשר הגיעו חברותיה מהשומר הצעיר, הסב היה לוחץ את ידיהן כמחווה של הערכה לה ולהשקפותיה המהפכניות. והיא אכן הייתה מהפכנית אך בעיקר אישה חכמה וחריפה ומשכילה ודעתנית.

"ביטויי האבל שלה לקוחים מלשון המקרא שהיא לשון כל כך נזירית ומינימליסטית ומצד שני יש בה עוצמות אדירות. לכן מבחינתה של פייגה הלשון הזו ניסחה בדיוק את תחושותיה. חוכמתה המופלגת של פייגה שהיא לא טרחה להסביר את עצמה, אלא היא אמרה ש'מי שמבין את מה שאני אומרת יבין את הכל. כשאני אומרת אורי בני יקירי זה משהו שאין עלי להוסיף עליו. כשאני אומרת שאול וחרבו אין לי מה להוסיף עליו'.

"אנחנו מדברים על פייגה ועל אורי כי פייגה הייתה דמות ציבורית יותר משלמיק, אבל שלמיק היה אבא שהוא ופייגה התחלקו ביניהם בשליחויות, תמיד אחד היה בשליחות ואחד היה בארץ, שלמיק יסד את האולפנים בארץ והיה פעיל עלייה באיטליה בשנות החמישים. הוא ופייגה עשו תורנות והוא, כשלא היה בשליחויות, היה נגר והיא כשלא עשתה שליחויות עסקה בגננות.

"מרגע מותו הייחודי, אורי הופקע מהשכול הפרטי האישי והפך להיות מיתוס לאומי. שכול על מיתוס הוא בעייתי מעצם העובדה שרוב ההתייחסות היא למעשה הגבורה, להירואיות, והכאב הבלתי אפשרי על ילד שמת צריך היה למצוא לעצמו כלי ביטוי שונים משכול רגיל. ויש עם זה בעיה כי מה שהזיכרון הקולקטיבי נושא הוא את מעשה הגבורה של בחור שהבין שכדי לא לבגוד בעמו ובמולדתו, כדי לא להסגיר סודות צבאיים טרף את נפשו בכפו ובחר להתאבד, בחר למות ולא לבגוד ובו ברגע הוא הפך להיות סמל וסמן ימני ומגדלור וכל הדברים שאנחנו אומרים למי שמסמן לנו ערך בוודאי כשהוא מקריב את חייו למענו ובתוך האבל על המיתוס".
ממני לא יוציאו מילה

"אורי אמר, ממני לא יוציאו מילה. זה היה בחינוך שלו שלא מתפשרים. יש אמת ואתה הולכים." אומרת מיכל לנס, שתמונתה המצחקת ליד פניו המחייכים של אורי היא אחת מהתמונות המיתולוגיות שנשארו סביב המיתוס "אורי אילן".

לא היה ביניהם רומן. "על התמונה הזאת התערבנו", היא נזכרת בחיוך. "החבר'ה אמרו אין לכם דם להצטלם אנחנו אמרנו יש לנו, הייתה התערבות. וקיבלנו חפיסת שוקולד וזה הכל. לא היו לו חברות. אורי הוא היה אחד שסגד למילה הכתובה והאמת. הדברה העשירית אומרת שחניך השומר הצעיר לא שותה, לא מעשן ושומר על הטוהר המיני. ואם יש מישהו שמילא את זה עד תום זה אורי. אורי לא היה יכול להפר שום אמת ושום דבר שהוא נשבע עליו."

הם היו חמישה בני משק בסך הכל. היו משכיבים אותם לישון בשעה 6:00 מכוסים בכילות נגד קדחת, ההורים כבר היו הולכים ואורי היה ממציא להם סיפורים. "היה לו המון דמיון", נזכרת לנס, "היה לנו איזה ערב של סיפורי חלומות. שהיו הולכים וחוזרים ונכנסים מתחת לאדמה."

הפגישה עם מיכל לנס מתקיימת בארכיון של בית אלפא. על הרצפה לידינו, נשען תצלום גדול של סטלין, שמסתכל עלינו, אומנם קרוע במקצת, וצהבהב מרוב שנים אך עדיין עם אותו חיוך זחוח תחת שפמו.

"אורי לא היה דתי, הוא היה פנאט. כל הדור שלנו היה דור של פנאטים. סטלין היה אלוהים שלנו. מעל המיטה שלי הייתה תמונה של סטלין. סטלין היה שמש העמים ואנחנו היינו קומוניסטים בנשמה שלנו. ככה חינכו אותנו".

לנס, פקידה פלוגתית, בגדוד 890 בעת שפיקד עליו אריק שרון, הייתה במשרד הפלוגה כשהגיעה אליה הידיעה ממזכיר המשק בה סיפר שאורי התאבד בכלא. היא קיבלה את הידיעה בכאב אבל לא הייתה מופתעת.

לנס: "לא חשבנו על התאבדות. אבל כשאמרו לי התאבדות, ידעתי שזה אורי. ללכת עד הסוף. מי שהכיר את אורי כפי שאנחנו הכרנו אותו, ידע שלא היו אצלו פשרות. ובגלל זה נורא דאגנו לו, כי אמרנו, אורי לא יגיד שום דבר ואולי הוא לא יעמוד בעינויים האלו.

"יש סיפור שאנחנו תמיד מספרים אותו, שלפני המשימה הזאת הוא היה ברגילה בבית ויצא לחדרה לראות סרט בקולנוע "חוף" בשם "סטאלג 17". כשהוא יצא מהסרט (שבו, בין היתר, מענים שבויים רוסיים), הוא אמר לחברים 'אין מה לעשות, כשתופסים אותך בתור חייל וכששובים אותם ומענים אותך אתה צריך להתאבד כדי לא לספר סודות'. הוא אמר את זה עוד לפני המשימה הזאת.

"היה לי כל כך ברור. המעשה הזה התחבר עם כל האישיות שלו. לדוגמה. כשהסתבר שאינו יכול ללכת לקורס טיס, על רקע של בעיות רפואיות הוא אמר, 'אני הולך להיות חייל אפור בגולני.' היו לו ביד אחת חמישה שברים, הוא נפל ושבר את שתי הידיים מספר פעמים כי היה ילד מאוד שובב אבל לא הסכים שיורידו לו פרופיל. אני אהיה חייל פשוט כדי לבצע משימות. הוא היה אדם שמסמן לו מטרה ומתקדם אליה בנחישות. אף פעם לא חיפש לו את הדרכים היותר קלות.
ילד נורא סקרן

"אורי היה ילד נורא סקרן. הוא היה אחד שתמיד ידע הכל - איזה טרקטור קנו בקיבוץ ואיזו פרה המליטה. היה לו ידע בלתי רגיל. הוא לא היה מנהיג. כשאנחנו משחקים בכל מיני משחקים היה יושב בחדר עיון וקרא. הוא קרא ירחונים על הצבא, על הפוליטיקה, הוא הכיר את כל חברי הכנסת את כל שמות המנהיגים בעולם הוא קרא כל דבר. הוא היה נצמד אל רכז הביטחון וגם ידע למשל איפה הסליק של גן שמואל ומתי בדיוק יגיע משלוח של נשק."

"עברו חמישים שנה ואני מכינה סרט עליו. כתבתי ואספתי את כל החומרים. וחזרתי לכל החומרים האלו שוב ואני יכולה להגיד שבכל הזמן הזה לפחות בדבר אחד לא שיניתי את דעתי כהוא זה. אני חושבת שאורי לא היה יכול לנהוג אחרת. הוא עם האמת שלא ועם הדבקות שלו במטרה ועם האמונה שלו שאי אפשר לזייף, כי לא מזייפים, לא מבלפים לא עושים מניפולציות.

היו לנו הרבה ויכוחים במשך החיים אם המעשה שלו הוא מעשה של גבורה או פחדנות. צביקה ורד מכפר רופין, שהיה טייס שנפל בשבי הסורי במלחמת יום כיפור, ועבד אתי יחד בעשיית סרטים אמר לי לא אחת שההתאבדות של אורי היא פחדנות, פחד שלא יעמוד בעניין הזה. ואני אמרתי שלא. שאורי היה גיבור אני אומרת שמי שהכיר את אורי יודע שזה היה שיא הגבורה. כי בנאדם שככה חי ומוכן ללכת עם האמת שלו עד הסוף לא בשביל הצרכים הפרטיים שלו אלא בגלל שלא יסגיר את החברים שלו ואת הסודות של הצבא שלו ששלח אותו זאת גבורה. יש גבורה יותר גדולה מזאת?

אני היום בגילי המופלג יודעת שההוראות היום שנותנים לחיילים, הן שמותר לדבר. אורי לא היה בתקופה שידעו איך מתנהגים בשבי והוא עשה החלטה מתוך האידיאולוגיה של עצמו."

"אנחנו גדלנו על הסיפור של חנה סנש. את חנה סנש עינו והיא לא סיפרה כלום והיא הייתה דמות נורא נערצת. אנחנו גדלנו על העניין הזה שלא בוגדים. והגיבורים שלנו היו גיבורים רוסיים ומיתוסים רוסיים שהתחזקו בעת המלחמה".

"המוות של אורי היה דבר טראומטי באופן בלתי רגיל. מצד אחד בכינו עליו. כל הקיבוץ בכה עליו כל אחד הכיר אותו - הייתה לו זיקה מיוחדת לילדים הקטנים ולאנשים המבוגרים. ופתאום דבר כזה - אז כל הקיבוץ בכה עליו מצד שני הייתה איזו גאווה על המעשה שלו. למרות שכבר אז היו אנשים שאמרו התאבדות זאת לא דרך אבל איפושהו הייתה לנו הרגשה שאורי הוסיף לנו המון כבוד. נורא הערכנו את המעשה שלנו.

אני חושבת לעצמי היום שאם היה חוזר והיה אומר שהסגיר סודות - היינו מבקרים אותו על כך. לא חשבנו שהוא צריך להתאבד. בכינו והיינו גאים בו מאוד. ולידנו עמדה פייגה, עמדה כמו סלע ולא הורידה דמעה. כי כאב לא מוציאים החוצה. שנים היא חתמה אותו בלבה. המון משפחות נתנו את השם אורי לילדים שלהם והם שמרו על קשר והיו פגישות וימי הולדת. היה לה נורא חשוב להעביר את המורשת.
בנאמנות לאמת יש חפיפה

"היה גם אודי אדיב", מנסה לנס להסביר, כיצד מהחינוך של גן שמואל יצאו הפכים שכאלו. הוא היה יותר צעיר מאתנו בעשר שנים והוא צמח בבית שחינך להומניות. גם הוא הלך להילחם על האמת שלו רק שבכיוון אחר לגמרי. הוא תמיד לחם על צדק חברתי ואיפה שמדינת ישראל לדעתו קיפחה את הצדק ועיוותה אותו אבל על מה הייתה המלחמה שלו? הוא בעצם אמר שמדינת ישראל מחזיקה את הערבים כאזרחים דרגה ב'. נכון שהכיוון שלו היה כיוון אחר, אבל זה היה כיוון קיצוני, אני הולך עם האמת שלי עד הסוף. גם אודי צמח באותה אווירה של אותם הימים שחינכו אותנו ללכת עם האמת עד הסוף.

אני לא רוצה לחבר אבל בכל זאת יש משהו בחינוך הגן-שמואלי שקיבלנו אותו - יש מטרה והולכים אתה ולא מתפשרים. אני חושבת שהמטרה של אודי הייתה מוטעית אבל בנאמנות שלו לאמת שלו יש חפיפה."

"אני לא מסתכלת על החינוך המיוחד הזה בזעם. כמי שגדלה בחינוך הקיבוצי וכאימא שגידלה את הילדים שלה בחינוך הזה אני שלמה מאוד אתו. יש לי הרבה געגועים ליחד שהיה פעם. ההרגשה הייתה שאתה חי למען מטרה ואתה מאמין במטרה הזאת ובשותפות הצומחת ממנה. אתה לא חי בשביל עצמך. אדם שחי בשביל מטרה או רעיון שגדולים ממנו זוכה בכך שהוא עולה בכמה דרגות מעל האדם שחי בשביל האני הפרטי שלו."

מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית

תגובות לדף