זכרונות ילדות - חג הקיבוץ 84
עודד צנטנר
זכרונות ילדות - חג הקיבוץ 84
ערב טוב.
זיכרונות ילדות.
פעולה שומרית, והפעם לומדים על כוכבים. שולחים את אפרים למצוא את כוכב הצפון. חוזר אחרי חצי שעה ואומר: "מצטער,לא מצאתי. יש בלגן בשמיים".

בעזרת הזיכרונות אנחנו מנסים לעשות סדר בבלגן הפנימי שלנו.

אתמול ראיתי בטלביזיה ראיון עם חוקר מוח שמתמחה בנושא הזיכרון. הוא אמר שהזיכרונות שלנו הם אף פעם לא מדויקים, וזה קשור להיגיון של האבולוציה. הם אף פעם לא מדויקים כי אנחנו יוצרים אותם. זאת על מנת שנוכל להיות מספיק יצירתיים כדי לצפות תרחישים בעתיד.

אחרי ההסבר הזה הבנתי, שכשמאיר בראון מספר זיכרונות באופן מאד "יצירתי", יש לזה הצדקה מדעית. אבל איך אפשר להיות יצירתיים, כשהכל היום ממוחשב, והכל טכנולוגיה? הילדים "מתקתקים" על המקשים, מתכנתים את הטלפונים, וההורים... מנסים להבין, אבל תמיד נשארים מבולבלים.
אבא ובן הולכים לטייל. אז הבן שואל: אבא למה השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב? אז האבא אומר: "כל זמן שזה עובד... אז אל תיגע בזה".

אנחנו שחקנו בגולות, טיפסנו על הגג של מקלחת החברים (למען הדיוק של החברות). וסמינר י"ב בגבעת חביבה (שבו השתתף כל המחזור שלנו בקיבוץ הארצי), היה רגע השיא בתהליך החינוכי. קראו לנו "ילדי תנובה" כשתנובה עוד שדרה בריאות ואופטימיות, ושיא השחיתות היה הקדשת זמן לשתיית אספרסו. עד כדי כך זה היה מושחת, שכשרצו להגיד עד כמה אנחנו לא רציניים, השתמשו בכינוי "דור האספרסו".

לזכר אותה תקופה תמימה ומלאת חזון, אני רוצה לקרוא פזמון שכתבתי למופע הסיום שלנו בסיום י"ב בשריד:

"נולדתי כמו כל ילד
לאמא ומולדת
ואבא שבדלת
ת'רגש כמו טווס.
אחר שיחקתי ג'ולים
עם אורי ושאולי
והם הם שהראו לי
איך משחקים בקלאס.
משם עלינו יחד
לגג של המקלחת
אבל אמרו מתחת
שזה נורא קצת גס.

העסק הסתבך
כי בא המחנך
ואיך שהוא חייך
ראינו שהוא ארס.
בועדת הקודש
עשו בירור של חודש
אחר כך בתור עונש
נסענו לקרקס.
אז במוסד ישבנו
ברוסיה התאהבנו
עם המטפלת רבנו
והמחנך כעס.
וכשחרושצ'וב דיבר
נכנסנו למשבר
כי סטלין (התברר..)
היה לא מנומס.
אח"כ כשנשובה
מגבעת חבובה
אז יתפלאו בתנובה
שאנו "דור אספרס".
זה אשר לפזמון.

המפקד שואל את החייל: "באים 100 חיילים ושני טנקים. מה אתה עושה?" החייל אומר: "מוציא אקדח, יורה פה ושם. רימונים, בלגאנים. הורג אותם". המפקד: "ואם יבואו 400 חיילים, 70 טנקים, ו- 10 מטוסים?" החייל: "מוציא רובה, יורה פה ושם. מרגמות, רימונים, טילים, בלגאנים. הורג את כולם".
המפקד: "ואם יבואו לך 12.000 חיילים, 700 טנקים ו-60 מטוסים. מה אתה עושה?" אז החייל שואל: "מה זה... רק אני בצבא...?".

ולנו, שיש לנו כמובן משימות הרבה יותר קלות ופשוטות, גם אנחנו לא נצליח להתגבר עליהן, אם כל אחד ינסה לפתור אותן בעצמו. לכן אני מאחל לכולנו שתהיה לנו התבונה לפתח, ולהתפתח, לקדם ולהתקדם - תוך שיתוף פעולה, התחשבות, וחברות, וזאת מבלי שנוותר כל אחד על דרכו האישית הייחודית.
חג שמח.

עודד צנטנר. חג הקיבוץ ה-84.
28.1.05
תגובות לדף