במקום פרידה -
אבישי טבת, גן שמואל, מחלקת הביטחון של התנועה הקיבוצית, הדף הירוק, 13/12/2007

 

במקום פרידה

אבישי טבת, גן שמואל, מחלקת הביטחון של התנועה הקיבוצית

מתוך הדף הירוק, 13.12.2007

 

"שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית י"ג).

 

מאותו מעמד המתואר בתנ"ך ועד לעת הזו נלחם העם היהודי/ישראלי על זכותו להקים ולקיים מדינה ריבונית ועצמאית, משלם בדם בניו ובנותיו, בבכי הפצועים ומשפחותיהם ובחרדת הנעדרים את הבטחת האל לעמו.

אנו קרבים לשנת העצמאות השישים למדינת ישראל, ולצד החגיגות שיבואו אנו נדרשים עדיין לשלם מחיר כבד מנשוא, להילחם ולהצדיק את עצמאות מדינתנו כשאנו עדיין נלחמים על עצם קיומנו, וצה"ל - שאני מקווה כי יישאר צבא העם - ימשיך לחבק את המשפחות השכולות, את משפחות הנעדרים, יאמץ אל לבו את הפצועים וימשיך ללא לאות לשמור על אותה מדינה שהבטיח האל לעמו.

ב-1983, שנה לאחר מלחמת לבנון הראשונה, נטלתי את השליחות ללוות ולקשר בין המערך (צה"ל) המוסר בשורה מרה, המעצב ויוצר את החיבוק ובין המשפחות השכולות ומשפחות הפצועים והחולים.

אני לא יכול לומר, שהשליחות שביצעתי לא פצעה את לבי ולא הותירה בו צלקות של אובדן ושל צער. פעלתי לאורך השנים בתחושה ש"כולם היו בניי..." לעתים קרובת עמדתי נפעם מול אצילות הנפש וכוחות ההתמודדות של אלה שבהם הכה הברק. התפקיד חשף אותי מקרוב לכאב ולצער שאין דומה להם, ולעוצמתם של האנשים המרכיבים את העם הזה.

העובדה היא, כי פני החברה הקיבוצית, כמו הישראלית, אינן פני אותה החברה שהוביל דוד בן-גוריון בימיה הראשונים של המדינה.

האתגרים שבהם עמדתי יצרו מצבים, שאילצו אותי להגיע לקצה גבול היכולת האישית. אין לי ספק, כי ללא התמיכה שקיבלתי לאורך כל השנים מביתי הקיבוצי, גן שמואל, ובעיקר ממשפחתי, ספק אם הייתי יכול למלא את התפקיד.

השתדלתי כמיטב יכולתי במהלך השנים להתייצב לצד המשפחות השכולות, הפצועים והחולים, ללוות לפני גיוס צעירים וצעירות הסובלים מבעיות רפואיות, לתת כתף, להושיט יד. וכל זאת תוך ניסיון לסייע עד כמה שניתן להסתגל לחיים במציאות, שהוכתה באורח קשה ולא תשוב עוד להיות כפי שהייתה.

בימים אלו שבהם אני מסיים שליחות זו (לא קדנציה), אני חש גאווה על העשייה והפעילות ואיכות השירות שנתתי בתפקיד, שבניתי והבאתי למה שהוא. הכרתי את מעלותיי ואת מגרעותיי באותה מידה, ועשיתי את המרב לאורך השנים להשתפר ולהתייעל תוך הפקת לקחים וקבלת ביקורת.

היום, במבט לאחור, אני מודה על הזכות שהייתה לי למלא שליחות זו ולהיות לעזר לאותם אלו שנזקקו לעזרתי.

אני מאמץ אל לבי אתכן, המשפחות שליוויתי לאורך השנים, יודע כי אין נחמה ללב דואב, ומאחל לכן כי תדעו למצוא את מעט האור בחשכה ואת הכוח להמשיך בתקווה לימים שקטים יותר. אני מאחל רפואה שלמה לפצועים ולחולים, ומצפה לימים שבהם ישובו בנים לגבולם ויבואו ימים של שלום.

אסיים בתפילה לבורא עולם, אשר הבטיח "לך אתננה", כי יבוא הקץ לצורך להמשיך בשפיכת דם כדי לקיים הבטחתו.

תגובות לדף