האדמה של מאיר, פעם אחת, לא לפני הרבה שנים, בבוקר שטוף שמש, נולד ילד קטן... - שידור חוזר לחג הביכורים
צייר עמיר שפירא, כתב יגאל פארי

האדמה של מאיר

מוקדש כמתנה למאיר בראון, לרגל סיום תפקידו בארגון מגדלי בקר

 

 

צייר: עמיר שפירא   כתב: יגאל פארי

 

 

פעם אחת, לא לפני הרבה שנים, בבוקר שטוף שמש, נולד ילד קטן שישר קראו לו מאיר בראון.

ומאיר גדל ופרח, ואכל שסקים בוסר, ושר שירי רועים, והיה לתפארת התנועה הציונית המתחדשת באדמת המולדת.

 

יום אחד, ראו אמא סוניה ואבא רב-יענקל הגדול, כי הילד עושה מעשים - הס מלהזכיר.

 

חיכו יומיים, חיכו שבוע, מעשים שאפילו האקדמיה לשפה העברית לא המציאה מילים לתיאור המהומה, כי אף אחד לא חשב שנגיע לזה.

ואתם רוצים להגיד שבשביל זה עלינו לארץ.

 

לא חלפו ימים רבים, ורב-יענקל הגדול לא היה יכול להתאפק יותר, הוא כינס את סוניה לאסיפה משפחתית סודית שהתקיימה למעלה למעלה במרומי המתבן. כל כך גבוה שאפילו עכברים ונחשים מפחדים לעלות לשם.

 

ושם, ברקיע המתבן, כשהם משקיפים על כל אדמות העמק, עצרה סוניה את נשימתה בהמתנה דרוכה לאחת מהמחוות הרומנטיות בהם היה    רב-יענקל ידוע בכל האיזור.

 

ובאמת, יענקל התקשה לכבוש את התרגשותו. ומיד לאחר שווידא כי אין איש, התקרב לסוניה מרחק אוזן, ומחמת הסודיות ולחש לה באידיש:

 

"סונציקה הילד אוכל את האדמה".

 

סוניה, אמנם חשה כבר כמה ימים כי סערה אדירה הולכת ומתקרבת, אבל אפילו בחלומות לא הרחיקה עד כדי כך.

היא עוד הספיקה לשמוע את יענקל ממרר בייאוש: "הילד אוכל לנו את המולדת!!!" ואז התעלפה על המקום.

 

לקח רב-יענקל את מאיר לבית הכנסת ואמר לו: "אדמה לא אוכלים - אדמה קונים".

 

צחק מאיר בפנים צוהלות: "אבא, מותק של אדמה...", הוציא מכיס המכנסים הקצרים שלו חופן חול: "בוא בוא תטעם אבא!"

 

יענקל שבזווית עינו ראה את השומר הערבי, ידע מיד שבגלל זה עוד רגע יפרצו המאורעות, כי לאומה הערבית הגדולה, אדמה זה אדמה, ואוי לנו, אם ילד שזרעו הובא היישר מהגולה, יאכל לנו פה את כל אדמת המריבה.

 

בצר להם, פנו סוניה ויענקל לבניו הגדול שמיד הכריז כי הוא מזהה כאן בעיה של מיניות סוערת שיצאה מכלל שליטה.

 

עוד באותו הרגע עלה בניו על הסוס הלבן ודהר למילק במשמר העמק.

 

מכיוון שהייתה זו בעיה קשה, התחמק בניו משומרי ראשו, וחצה לבדו את כל ודאי ערה.

 

מילק ביקש עוד כוס מים ורק אמר: "למעלה מכוחותינו, עלינו לגייס את ועידת התנועה. נשב שלושה ימים ושלושה לילות, נזעיק שליחים שיביאו ידע עולמי ונקרא את הקפיטאל מההתחלה עד הסוף בלא  להחסיר מילה".

 

וגם נשמעה בחצר הקריאה: "קודם כל נוסיף עוד שעת עבודה, יכול להיות שבגלל זה שהתחלנו לעבוד רק 12 שעות ביממה בא לנו האסון הלזה".

 

ובינתיים, מאיר גדל ושמח. סוניה תפרה כיסים למכנסים הקצרצרים שלו, 4 כיסים שהגיעו כמעט עד לכפות הרגלים היחפות שלו.

 

בשני הכיסים הקדמיים אוכסנו בוטנים וגרעינים, ובאחוריים אדמה טרייה מדמיירה. אדמה בשלה וריחנית.

 

ובאותו הזמן אצו-רצו כל מנהיגי היישוב המבוהלים, חנקין ואוסשקין

 

וויתקין, לקנות עוד ועוד אדמה בשביל הילד.

 

וכשהיה עולה בידם, במאמצים קורעי לב, לרכוש איזה עמק לתפארת, דבר ראשון שהם היו עושים, הם היו טסים לגן שמואל להצטלם עם מאיר. מפני שהיה ברור לכולם - שכשהוא יגדל הוא יהיה משהו.

ובכלל, אם מאיר לא בתמונה, אז כל העמק שקנו לא שווה כלום.

 

וכשהתרוקן אוצר האומה, כתוצאה מרכישה מבוהלת של אדמות, הקימו עוד באותו היום את "הקרן הקיימת לישראל", שאספה פרוטה לפרוטה במיוחד כדי שאפשר יהיה לקנות עוד ועוד חלקות, ולנסות לכבות את התשוקות הבזויות של הילד.

 

ומאיר, זה לא נגע לו. הוא היה הולך יחף כדי לחוש את אדמת המולדת. והיה מזמר לעצמו "אדמה אדמתי". ורק סוניה ויענקל שמרו על הסוד, אבל כולם ידעו והס מלהזכיר.

 

וכבר הביאו תרופה מהקונגרס הציוני בבזל: הוראה חד משמעית כי לפני השינה, אסור לספר לילד סיפורים על ארצות רחוקות, ויש להסתיר ממנו מפות ואטלסים.

 

ויש לשיר לו.

ממש להביא להקה מהעמק שיתפללו בשבילו.

 

שליחים בהולים סרקו את העמק עד שמצאו חבורה של פרחחים צעירים לובשי מכנסים קצרות וסרפנים שקראו לעצמם בשם המגוחך: הגבעטרון.

 

הרופאים שהיו מיואשים לגמרי, אמרו "גבעטרון שמבעטרון... ניקח כל מה שיש, העיקר להשקיט את הילד לפני שהוא מדביק את כולנו במגפת האדמה".

 

ובכיתות בתי החינוך היו תלויות סיסמאות גדולות ואחידות: "רגב אחרי רגב - כך נבנה לנו מולדת!"

 

וכל ילד וילדה בארצות הגולה היהודית, תרם פעם בשבוע אגורה. וכשזה לא הספיק, אירגן מאיר בעצמו בימי שישי, התרמה גם אצל הילדים הערביים שנעזרו בקופסת הקרן הקיימת הכחולה והצוהלת.

 

וכל בוקר,  במקום ללכת לכיתה, מאיר היה מתעורר ב- 4:00 עוד לפני הנץ השחר, עובר בין החברים, בשדות וברפתות ובלולים, מספר סיפורים, עוזר ומשמח אותם.

 

הוא היה נותן להם סקירה פוליטית קצרה, והיה קורא להם מהעיתון חדשות טריות אמיתיות, שכמובן לא היו ולא נבראו, חדשות אותן היה ממציא על המקום.

 

והחלוצים, נפשם יצאה אחרי הילד התזזיתי הזה, שבאותה נשימה היה משכנע אותם שהעתיד נפלא הוא, משקה אותם בלימונדה צוננת, מבטיח להם שעין שמר ייעלמו מהמפה עד סוף השבוע, ומתחייב בנפשו שגן שמואל תתקיים לנצח נצחים.

 

 

ואז, בקפיצה אחת, היה מטפס על האקליפטוס הלבן שצמרתו הייתה גבוהה מהעננים.

 

שם למעלה היה מכרסם במהירות ובהנאה גדולה את תערובת קילו הבוטנים של הבוקר, צופה מאושר צפונה עד הכרמל, ומזרחה עד מעבר לירדן.

 

ובעיפרון הקטן שלו, על צ'טלה של שק מלט, היה רושם, ומוסיף עוד ועוד חלקות שיש לרכשן.

ומיד.

 

ואז, היה מאיר אוכל מפירות העונה הבאה, שעדיין לא הבשילו בכלל. מקלף תפוז, גם באמצע הקיץ, והיה יורד שמח וטוב לב אל האדמה אדמתו.

 

כשהלך המצב והחמיר, קרא אוסשקין לראש הועד הלאומי הערבי, חאג' אמין אל חוסני, המופתי של ירושלים ואמר לו: "יש לנו בעיה".

 

המופתי, איש מסוכן מאין כמוהו, עם שפם שחור ענקי, ענה בנדיבות יוצאת דופן: "ההפרעה של הילד מדירה שינה גם מעינייה של האומה הערבית הגדולה, אבל הילד הזה אין לו גבולות! כמה אדמה ילד אחד צריך?!"

 

אוסישקין, שהיה מגובה במסמכים, מיד דיווח את האבחנה הרפואית: "אם הילד הזה, אין לו את המנה של האדמה - הוא לא נושם. אין לו אוויר.

 

"הילד הזה, הודיע אוסשקין בחגיגיות, המציא את חוק הכלים השלובים: יש אדמה  - יש אוויר!"

 

והמופתי כבר בערו לו העצבים: "אם הילד ממשיך, עוד מעט לא תהיה לנו בכלל אדמה, ולא יהיה לנו על מה להילחם,

 

ואולי עוד יהיה פה שקט ושלווה, ומה נעשה עם כל הפצצות שכבר קנינו אתם ואנחנו. נזרוק אותם לים?!"

 

"הים זה לא מקום בשביל פצצות", הסכים מיד אוסשיקין המודאג.

 

"נכון", אמר המופתי, "זה המקום שהכנו בשביל לזרוק אותכם היהוד!"

 

סילסל המופתי בשפמו ועינו בערו: "תמים הילד, אמההה - הוא מג'נון, והוא מסוכן. דקיקה לא נשים לב, והוא יחסל לנו את כל הסיכסוך שכולנו מלבים פה באהבה כל כך גדולה".

 

 

ומאז ועד עצם היום הזה, כשמאיר מתעורר באשמורת האחרונה, הרבה הרבה לפני הציפורים, הוא רץ ישר לחלון לוודא שהאדמה עדיין קיימת.

 

וכשהוא רואה כי שום דבר לא זז בשעתיים שהוא איבד שליטה ולא היה ער, הוא נושם בהקלה עמוקה, נכנס לאוטו שלו וטס לעמק.

 

בסיבוב לבית אלפא, הוא פותח את הדלת, ואז בקפיצה אחת, נכנסת כל להקת הגבעטרון שלו על כל 20 זמריה.

 

חלק יושבים על הברכיים של מאיר, וחלק שוכבים על רצפת הזהב של האוטו המרופדת באדמה בוצית ורעננה.

 

כשהם עוברים את הסיבוב בו מתגלה כל העמק בתפארתו, קופץ גם הרצפלד פנימה, ואז הוא הוא זה שזוכה לשבת על הברכיים של מאיר, והם כולם שרים בקול גדול.

 

שורו הביטו וראו

מה גדול היום הזה

אש יוקדת בשדה

 

את מכוש טוריה וקלשון

התלכדו בסערה

ונדליקה שוב

שוב את האדמה

בשלהבת ירוקה

 

 

קולו ושירו של אברהם הרצפלד, אפשר: להחליף שיר,  להשתיק וכ', מתוך אתר זמרשת

 

 


תגובות לדף