אף אחד לא קם ...
שני אלדן-חיימי

אף אחד לא קם...

 

ביושבי מול השיחה, תחת הסעיף "הודעה אישית של יענקל'ה אדוט", עלתה בי חמלה, שהרי "אין שופטים אדם בצערו".

אח"כ עברה תמיהה (לא הכרתי את המציאות כך! והרי "הייתי שם. בתפקיד"...)

ולבסוף עלה כעס על ההכפשות שנורו לכל עבר:

 

הכפשות פרסונאליות – אחד חי בבועה, אחד חצוף ("של נעליך מעל רגליך" נאמר לו!), אחת מנותקת (היתה בצוות התקנון אך מה היא יודעת על המציאות...).

 

הכפשת ההשכלה – כל השלושה וכן חברי משאבי אנוש בעבר ובהווה הואשמו בהיותם "משכילים" ו"מושכלים". ברור שעיסוק בתחומי המשק והכלכלה מחייב השכלה, אך עיסוק באנשים?

 

הכפשת העשייה – בלא שהוצג נתון אחד, נקבע כי נכשלנו. הובאו סיפורים שהדגימו כי היינו חסרי אחריות (שלחנו אנשים ללמוד דברים שאין מה לעשות איתם ואח"כ גם לא סייענו במציאת עבודה) וחסרי לב (חבר שכב בבית חולה ואנחנו לא טיפלנו בעניינו). שידענו לנסח פמפלטים, אך לא להביא תוצאות!

 

ואף אחד לא קם!

לא על אי פרסום ההודעה כסעיף מראש, כמתחייב מתקנון השיחה (האנשים המותקפים לא יכלו להגן על שמם הטוב, בהתנהלות חד-צדדית זו).

ולא על נוסח ה"הודעה האישית" – שחרג מתקנון שיחת הקיבוץ (הן באורכו והן באופיו).

 

לא קמו - אנשים שמכירים אחרת את המציאות מזו שהוצגה.

לא קמו המזכירים, שלהם יש אחריות על הנאמר מעל הבמה (כמו גם על השתלשלות העניינים בנושא).

ולא קם מנחה השיחה להגיב.

וזה מדאיג...

מדאיג לחשוב שאנשים מפחדים לצאת בגלוי מול סגנון שכזה, גם אם מדובר באדם מוערך שתרם ויתרום רבות לקיבוץ. סביר להניח שאילולא היה הדובר יענקל'ה - התגובה היתה פחות סבלנית.

מדאיג שאפשר להשמיץ פועלה של יחידה שנבחרה בקלפי ועבדה שנים, בשת"פ מלא עם כל ממלאי התפקידים ותוך בקרה שנתית הן של המזכירות והן של ועדת משק – ואין פוצה פה ואין מצפצף.

 

מתוך כבוד האדם וזכויות הפרט שלו – ברור לנו שלא נביא אפילו סיפור אישי אחד להמחיש את תפיסת עבודתנו. די לנו בנסיונם המעשי (ולא מתוך שמועות וסיפורים) של מרבית חברי הקיבוץ שהיו איתנו בקשר, כל אחד ברגע שהתאים לו, ומצאו בכך טעם וקידום לעניינם – בנסיון אמיתי להביא תועלת הדדית: לאדם ולמערכת.

זה רחוק מלהיות קל, זה לא תמיד פופולארי, גם לא הכל "מצליח". אבל זה אופי העבודה במשאבי אנוש.

 

האמת, התלבטתי אם להגיב לדברים. גם כי "הפוסל במומו פוסל" ונראה לי שעיקר הנזק גרם הדובר לעצמו. אבל, גם בגלל הרתיעה האישית להיכנס לפולמוס ולהיות משוייכת מיידית ל"מחנה" ולספוג מחירים אישיים. בכל זאת, הרגשתי שאי-תגובה מצידי היא המשך ההשתייכות לרוב הדומם בקיבוץ, שמקבל / אדיש / כועס בשיחות חד"א, אך לא מביע עמדה בגלוי ונהנה משקט אישי יחסי.

 

ומה יהיה הלאה?

האם נעז לדבר מהלב ובאופן אותנטי ומכבד – כל אחד את שלו/שלה?

האם נהיה פתוחים להקשיב באמת – לא מתוך תיוג ולא ממחנאות?

האם נשכיל מתוך המגוון לייצר "שביל זהב" משלנו?

זה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו.

איכות חיים גבוהה כשלנו מחייבת גם תרבות שיחה כזו בין כולנו.

ללא הבדל גיל, השכלה, משפחה ועמדה.

לו יהי.                                                                                                   שני אלדן-חיימי

 

תגובות לדף