הקיבוצניקים מעוטף עזה תופסים מרחק במקום מחסה
ניר חסון, שירלי סיידלר, הארץ

בשבוע שעבר כאשר יותר מעשרה מחבלי החמאס יצאו מתוך חורים באדמה ליד קיבוץ סופה, הם גרמו לא רק לתפנית ביחס של צה"ל ליכולות הצבאיות וההנדסיות של חמאס, אלא גם ביחס של אלפי התושבים סביב רצועת עזה כלפי בתיהם. המנהרות הן איום ידוע כמה שנים, אבל ברגע אחד, מתועד היטב במצלמות צה"ל, נהפך האיום למוחשי ומטריד ביותר. "43 שנה אני גרה פה ומעולם לא פחדתי כמו שאני פוחדת עכשיו", אומרת אורית, חברת קיבוץ כפר עזה. "המפלצת הזו שקוראים לה מנהרות, זה סרטן עם גרורות. אם ייפתח בור בגינה שלי וייצאו ממנו 50 מחבלים, הם יטבחו בכולנו. נכון, צה"ל יבוא, אבל זה יהיה מאוחר מדי".

האפקט המיידי של האימה הזו הוא התחזקות זרם התושבים העוזבים עד עבור זעם. בניגוד אולי לרושם שעולה מהתקשורת, היישובים שבעוטף עזה ריקים כמעט מתושביהם. תושבי ניר עם — שגם בשדות קיבוצם צצו עשרה אנשי חמאס ביום שני, והרגו ארבעה לוחמי צה"ל — עזבו כמעט כאיש אחד לקיבוץ מעלה החמישה שליד ירושלים, תושבי כפר עזה עזבו לכפר נופש ליד עפולה, אנשי קיבוץ סעד התפזרו בין קיבוצים דתיים ברחבי הארץ ובנחל עוז כבר יותר משבועיים שאין בכלל משפחות עם ילדים. העזיבה אורגנה לרוב בסיוע התנועה הקיבוצית ועמותות שונות. ביישובים נותרו צוותי החירום, העובדים החיוניים ומבוגרים ללא ילדים קטנים, שמסרבים לעזוב.

"אני 71 שנה פה", אומר יהושע גרוסמן, כמעט בן 90, ממייסדי ניר עם. "הציעו לי לצאת אבל אני לא עוזב. אם הייתי עוזב הייתי מרגיש כמו פליט. אני לא מאמין בממשלה, אבל אני מאמין בצה"ל. הייתי גם במלחמת השחרור וגם אז הייתי אופטימי. זה המקום שלי".6

השבילים ריקים מאדם, חדרי האוכל ריקים מסועדים. בניר עם סגרו את חדר האוכל עד לשובם של החברים, בכפר עזה הגיעו אתמול 30 סועדים בלבד, ובסעד, המרוחק מעט יותר מהגבול, הוצבו אלמנטים מבטון סביב חדר האוכל והוא ממשיך לשרת בערך מחצית ממספר הסועדים בו בימים רגילים. על פי הערכות, ביישובים הצמודים לגדר נותרו לא יותר מ–15% מהתושבים ובאלה המרוחקים ממנה קילומטר או יותר, נותרו פחות מ–50% מהתושבים. את התושבים החליפו אלפי חיילים. ביישוב אחד מציצות משקפות ענק מבין השיחים ומאחוריהן עמדות תצפית צבאיות מוסוות היטב. באחר יושבים סביב הבריכה עשרות חיילים מיחידה מיוחדת. בשדות מסביב אפשר למצוא פלוגות טנקים, סוללות תותחים ושורות נגמ"שים.

"אנחנו החלטנו שלא להיות ביקורתיים", אומר אודי סלע מניר עם, "מי שלא צריך להיות פה, יש לו לאן ללכת, ומי שרוצה להישאר יכול להישאר. עם הקסאמים למדנו לחיות - אתה מתכנן את מסלול ההליכה בהתאם למיגונים בדרך. זה מטורף, אבל למדנו. המנהרות זה עכשיו רעידת אדמה בשבילנו, תרתי משמע. אנשים פה מאוד קשורים למקום, יש תחושת בית וקשה לעזוב את הבית. למי שיש ילדים קטנים הספקות הם מועטים, אבל אמא שלי למשל, אשה בת 80, עד אירוע המנהרה היא לא רצתה לצאת מהבית, רק אחרי זה הצלחנו לשכנע אותה".

אחד הקיבוצים נהפך לבסיס צבאי לכל דבר: שוטרים צבאיים סוגרים את הכניסה וחיילים מסתובבים בשבילים. רוב תושביו עזבו עם תחילת הקרבות, והם נודדים מאז ממקום למקום.

אודי סלע בקיבוץ ניר עם, השבוע
אודי סלע בקיבוץ ניר עם, השבוע. צילום: אליהו הרשקוביץ

על הגבעה בכניסה לניר עם עומד שלט "גבעת השיבולים", שם אמורה להיבנות שכונת ההרחבה החדשה של הקיבוץ. אבל הגבעה מכוסה בקוצים. החשש האמיתי בקרב תושבי האזור הוא שההשפעה של איום המנהרות תחרוג בהרבה מגבולות מבצע "צוק איתן" והגבעה הזו, כמו דומות לה ביישובים הסמוכים, תישאר ריקה.

20 החודשים מאז תום מבצע "עמוד ענן" היו תקופה טובה ליישובי עוטף עזה. כמעט כולם נהנו מתנופת התחדשות, גידול דמוגרפי ושגשוג כלכלי. בסעד היו אמורים לקבל עוד כ–30 משפחות עד סוף השנה, בניר עם התפתח ענף כלכלי משגשג של השכרת דירות לסטודנטים, ולנחל עוז היו אמורות להצטרף הקיץ עוד כשמונה משפחות. השילוב בין השלמת מיגון הבתים, הפסקת האש הארוכה ומחירי הדיור המאמירים במרכז הארץ היה שילוב מבורך עבורם. אבל עתה נטרפו הקלפים. "עם הקסאמים יכולנו להסתדר, אבל הסיפור החדש של המנהרות מסיג אותנו שנים לאחור", אומר סלע.

טל אילון, בן 37, הוא מבין מהבודדים שנותרו בכפר עזה. הוא גויס בצו שמונה והוצב, במסגרת תפקידו הצבאי, להגן על ביתו. הוא בן הקיבוץ, שהתגורר עם משפחתו במרכז הארץ במשך עשר שנים, עד שהזדמן להם לשוב לקיבוץ בהליך חברות. הוא מאמין שכמו שהיישובים לאורך הגדר התגברו על איום הקסאמים, כך הם יתגברו על איום המנהרות. "98% מהזמן פה זה פסטורליה ו–2% זה מבצעים. עכשיו יש חשש חדש שנצטרך ללמוד לחיות אתו. ככל שיעבור הזמן האיום הזה יקבל צורה יותר ברורה ונלמד אותו. אני לא מאמין שיהיה שינוי דרמטי. קשה להסביר, אבל זה הבית שלנו ובית עוזבים רק בנסיבות דרסטיות".

איילון ותושבים בכפר עזה, השבוע
איילון ותושבים בכפר עזה, השבוע. צילום: אליהו הרשקוביץ

כאמור, כעת הוא במיעוט. אורית, שנמצאת עם רוב חברי כפר עזה במעלה החמישה, חוששת שהמנהרות יהיו הקש שישבור את גב הגמל ביישובי הגדר: "אני עכשיו ברגע של שבירה. יכול להיות שאם היית מדבר איתי אתמול הייתי אומרת לך את הדברים הרגילים, 'עורף חזק' וכאלו מלים. אז אנחנו עורף חזק, אבל זו הפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה שנים שאני מרגישה שיש גבול למה שאני מוכנה לשלם כדי לגור פה".

"אנחנו עכשיו במעלה החמישה", אומרת ינינה ברנע, חברת נחל עוז. "זו התחנה החמישית שלנו והיום אנחנו עוברים שוב. רק לארוז את המזוודה עושה לי טראומה". לדבריה, "בשיח בינינו יש דיבורים על לא לחזור, כולם משקשקים מבפנים. אבל הפליטות הזו קשה. כולם רוצים לחזור הביתה וזה יותר חזק מכל פחד".

למבקר מבחוץ קשה להבין דקויות שלתושבי האזור נראות ברורות והגיוניות ומסבירות למה הדשא של השכן מסוכן יותר. למשל, נוכחות של בסיס צבאי, כביש או יישוב אחר בסמוך מקטינה את סכנת המנהרות, לדעתם. "אנחנו יודעים שיש מנהרות, אבל אנחנו נוטים להאמין שיש להם מטרות יותר קרובות", מסביר בוקי ברט, מזכיר קיבוץ סעד.

חדר האוכל בקיבוץ כפר עזה
חדר האוכל בקיבוץ כפר עזה. צילום: אליהו הרשקוביץ

"לאיום הרקטי התרגלנו", אומרת ברנע מנחל עוז, "הבעיה היא שזה בסדר מבחינת שאר המדינה שאנחנו מתרגלים וזה בלתי שפוי בעליל, וחס וחלילה, שלא נתרגל לאיום של המנהרות".

טל אילון מכפר עזה כבר יודע איך ייראה היום שאחרי המבצע: "לילדים לוקח זמן לצאת שוב החוצה ולשחק לבד, לוקח זמן להבין שהסבירות שיהיה צבע אדום הולכת ויורדת. אחרי המבצע הקודם זה לקח שלושה־ארבעה חודשים עד שהם לקחו את האופניים ורכבו לבד לבית של סבתא בצד השני של הקיבוץ. אז מתמודדים. בהתחלה הולכים איתם את כל הדרך ואז רק עד אמצע הדרך, ובסוף הם רוכבים לבד. באיזשהו שלב הילדים מבינים שהכל חוזר לשגרה".


תגובות לדף