גאוה מוצדקת אינה התנשאות
עודד ליפשיץ, הזמן הירוק

ביום שני, 13.4, העיתונאי קלמן ליבסקינד צפה בערוץ 2 בסרט  "שתי מדינות, עם אחד" שבו דני קושמרו ריאיין חברים בחדר האוכל של קיבוצי, ניר עוז. ליבסקינד זועזע עמוקות וטען בכתבה ב"מעריב" ביום שישי, 17.4, ש"זה איום ונורא,  יותר מכל הווקסמנים והגרבוזים". הכתבה, כמו מאות כתבות שקדמו לה, עוסקת בהתנשאות של הקיבוצניקים על שכניהם בערי הפיתוח, והכותב  לא פסח על שום דימוי עתיק וכוזב וטענת הבל שחוקה. די לציין  שבעיניו הקיבוצים הם מיגזר אשכנזי טהור כשבניר עוז, למשל, כמו בכלל האוכלוסיה, לפחות שליש מהחברים הם מזרחיים.                                                             

 

מה שכל כך זיעזע את ליבסקינד זה  שאחד המרואיינים אמר שבקיבוצים הרוב הצביע לשמאל ולמרכז "מהראש ומהרציונל" ואילו בעיירות הפיתוח הרוב הצביע לימין "מהרגש ומהבטן". "זה השלב שבו החלה ההתנשאות להישפך לאט לאט החוצה", התריע ליבסקינד.                                                                                                              


התנשאות? קשקוש. כשהליכוד עלה לשלטון ב-77 ישראל היתה הכי שיוויונית בעולם, מפני שלפני כן שלטון  השמאל, בניגוד לטענות השווא על אפליה וקיפוח, קידם את החלשים החלשים והעניים בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה שרבים מהם מזרחיים.  שלטון הימין הוא זה שהפך את ישראל לאלופת הפערים בעולם, ודפק קשות את החלשים, שרובם  ממשיכים להצביע לימין. לגיטימי ומוצדק שהשמאל יטען, בבטחון עצמי ובלי התנשאות, שכשהדפוקים מצביעים למי שדופק אותם, זה אמוציונאלי ולא רציונלי.                                                                                      

 

"המתנשאים מניר עוז", רחמנא ליצלן, סיפרו לקושמרו שגם בעתות מצוקה כלכלית קשה הקיבוצים  השקיעו המון בחינוך, יותר משהשקיעו בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה. בתגובה, ליבסקינד ריאיין בת  למשפחה משדרות שגם השקיעה  המון במתן חינוך איכותי לילדיה וחילצה אותם מהמצוקה. יש  משפחות כאלה והן ראויות לכבוד ולהערכה, אבל משפחות רבות בעיירות הפיתוח ובמיגזרים אחרים  לא עשו זאת, בגלל  חוסר אמצעים או סדר עדיפויות אחר. רק בקיבוצים, בגלל ההתנהלות המשותפת והערבות ההדדית המוחלטת, כל הילדים נהנו תמיד מחינוך מעולה – ויקר, וזו סיבה מוצדקת לגאוה קיבוצית  שאינה התנשאות.                                                                                                                                                 

 

ליבסקינד שאל את דויד פרץ, מוזיקאי ממוצא מרוקאי מבאר שבע, שאותו העריך כבעל תפיסה חברתית וכושר ניתוח, מה הסיבה להתנשאות הנוראית של חברי ניר עוז ושאר הקיבוצניקים. "לך אחורה ל-1956.", השיב פרץ, "נסה להשוות את היחס שקיבל הרצח של רועי רוטברג מקיבוץ נחל עוז עם ההספד המפורסם של משה דיין על 'הנער הבלונדיני'... אל היחס שקיבל הרצח של חמישה מבני שדרות באותה סביבה". זה נשמע דרמטי ואמין, אבל זו אינה הוכחה ניצחת לאפליה ולקיפוח של קורבנות הטירור המזרחיים אלא סתם קשקשת מטומטמת.

 

עוד לפני שיוסבר מדוע, יודגש שמותר וצריך  לטעון שגם מרוקאים, מוזיקאים ואחרים, כמו קיבוצניקים, ערבים וכל השאר, פולטים הרבה שטויות מטומטמות.                                                                            

 

דווקא מי שחושש, כמו ליבסקינד,  להגיד זאת, חשוד בהתנשאות גזענית, מפני שעולה מזה שלדעתו כל המרוקאים. ורק הם, אינם מסוגלים לספוג ביקורת. גם מותר וצריך לטעון בפומבי  שהשד העדתי בן האלמוות אינו חית המחמד של כל המזרחיים. הוא בן טיפוחם הכמעט בלעדי של המרוקאים, ולא של כל או של רוב המרוקאים, שכבר מזמן נחלצו מציפורניו. השד העדתי שבוי בידי קבוצת מיעוט מרוקאית קולנית,  מאריה מכלוף דרעי ורוב הנהגת ש"ס החרדית ועד ל"קשת המזרחית" החילונית-אקדמאית. הם מקופחים לנצח בעיני עצמם ואלופים  בהיעלבות  ובהעלבת אחרים. אין ולא היה משמיץ ומעליב כמו הרב עובדיה יוסף המנוח, שבמשך עשרות שנים הטיח בשמאל, בקיבוצים, באשכנזים ובחילוניים מבול גידופים, נאצות וקללות.  זה לא מפריע למעריציו מהקבוצה הנ"ל לזעום ולהיעלב עד לעומק נשמתם מנאום יחיד, ביקורתי ולגיטימי לחלוטין,  של יאיר גרבוז, שנכתב בסגנון מרוסן וענייני.  יעקב אבינו  ומשה רבנו יצאו  בשם האלוהות המופשטת, שאין לה דמות וצלם והיא ייחודה ומהותה של הדת היהודית,  למלחמת חורמה נגד ייחוס קדושה לחפצים, לתרפים האליליים שגנבה רחל אמנו מאביה לבן הארמי ולעגל הזהב הפגאני במדבר. גם גרבוז יצא נגד ייחוס קדושה לקמיעות פיזיים בימינו. 

                                                                                                    

נחזור לשנים 1951-56, שבהן נרצחו בפיגועים כ-1000 ישראלים. דוד פרץ מחה על שאחד מהם, "הקיבוצניק הבלונדיני" רועי רוטברג מנחל עוז הפך לסמל מוכר,  ושכח שקדם לו ב-1954 "מרוקאי שחרחר", החייל  נתן אלבז, שהשתטח על רימון לפני שהתפוצץ, נהרג, הציל את חבריו והפך לסמל גבורה לדורות.  נתן אלתרמן כתב עליו שיר ונקראו על שמו רחובות. נכון שאת החמישה משדרות שכחו, כמו את רוב הנופלים, כולל הקיבוצניקים, אבל כשבתחילת -1956 פידאיון מעזה  ביצעו פיגוע רצחני בחתונה במושב פטיש של עולי כורדיסטן, כל המדינה הזדעזעה. ראש הממשלה  בן גוריון בא לפטיש לנחם את האבלים, למרות שהם לא היו קיבוצניקים ובלונדינים,  וכתב: "...הבט על היהודים הללו. הם באים מעיראק, מכורדיסטן, מצפון-אפריקה...  שם היה דמם הפקר... כבר התרגלו לכך כי הם קרבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר... לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאוה... מי שקם עליהם לא יימלט מעונש...".  

 

היום, אחרי ההפסד בבחירות, מאד אופנתי בימין, וליבסקינד הוא דוגמא אופיינית,  להטיח בשמאל, כולל בקיבוצים, האשמות  מרושעות, מופרכות והזויות. למרבה הצער, רבים בשמאל איבדו את בטחונם העצמי והם מלקים את עצמם על חטאים שלא חטאו. חברי הקיבוצים חייבים להפסיק להתבכיין ולהתנצל ולצאת, בבטחון עצמי  ובלי ריגשי אשמה, למתקפת נגד נמרצת. יש לקיבוצים במה להתגאות ויש דרכים רבות לתקוף בעוז ולבקר בלי מורא את הימין ותומכיו, ועל כך בפעם אחרת.       

 

עודד ליפשיץ, הוא עיתונאי וחבר קיבוץ ניר עוז

 

תגובות לדף