חומר למחשבה | אסור להפיל את הימין
אורי משגב, הארץ
אסור להפיל את שלטון הימין. צריך לנשוך שפתיים ולתת לו להוציא את ימיו. עד האחרון שבהם. ברמה היומיומית המצב רע, אבל פוליטית אלו עשויות להיזכר כשנות חיינו היפות ביותר. הימין קורס לתוך עצמו, מעשית ורעיונית. אין לו תשובות. השבוע הם כבר התחילו לריב ביניהם. בנט נגד ביבי ובוגי, הבית היהודי נגד הליכוד. כפי שהציע בזמנו בגין ביחס למלחמת איראן־עיראק — יש לאחל הצלחה לשני הצדדים.

הממשלה הזאת קיימת פחות מתשעה חודשים, ונראית כמו תאונה מתגלגלת. אפילו את עצמה אין ביכולתה לנהל. שרים לא מפסיקים להתחלף, משרדים עוברים ידיים, דילים וקומבינות נרקמים במחשכים. נתניהו מחזיק בחמישה תיקים, ובחודש האחרון התעסק בהקדמת פריימריז, שבהם התעקש להתמודד נגד עצמו. ביום השבעת הממשלה הוא הבטיח "לחתור לשלום ולהרחיב את הקואליציה". בשפת הרשתות החברתיות היו אומרים לו: פחחח.

מסע ההתקפה והרדיפה שמנהל הימין נגד שורה מתחלפת של שעירים לעזאזל הוא מכוער וצעקני, צבוע בגוונים של מקרתיזם ופשיזם. פגיעתו רעה, אבל הישגיו מוגבלים. נדמה שהם מתמצים במעצרו של "פעיל שמאל" בעקבות "תחקיר" ששודר בטלוויזיה, או בהעמדתה לדין של אמנית מיצג שחירבנה על דגל הלאום.

מסע ההשתוללות הזה מעיד יותר מכל על המשבר הקיומי שחווה הימין. הוא מזכיר נער בגיל ההתבגרות שפורק את תסכוליו על סביבתו הקרובה. כדי להבין כמה כל זה מופרך, מספיק לערוך תרגיל מחשבתי קצר. נניח שמחר "בצלם" מתפרק, "שוברים שתיקה" מפסיקים להרצות בחו"ל, אלון ליאל פורש לגמלאות והמתנחל הדתי נעם סולברג מתמנה לנשיא בית המשפט העליון. משהו היה משתנה במצבה הגיאו־אסטרטגי של ישראל? במגבלותיה הטקטיות מול איומי הסכינאות בגדה והרקטות מעזה? במעמדה הבינלאומי המידרדר?

לפני פחות משנה קרה לישראל נס אלקטורלי. לא מעט כותבים ופרשנים העריכו, שתוצאות הבחירות יהיו שונות. הם לקו בעיוורון לגבי ההווה ובקוצר ראות ביחס לעתיד. מזל שטעינו. קשה לדמיין מה היה קורה כאן כיום במציאות חלופית, שבה הרצוג קושש קואליציה רעועה בתמיכת ח"כים ערבים, בעוד הימין באופוזיציה. במקום זה הוא חזק בשלטון. עם ממשלת ימין צרה וטהורה. אין יותר עלי תאנה מסוג ברק, לבני ולפיד. גנב הקולות התורן הוא כחלון, שאמנם כייס ללא בושה 10 מנדטים של מאוכזבי נתניהו, אבל נחשב בצדק לבשר מבשרו של הליכוד.

והנה, מתבררת לה האמת הפשוטה. הפתרונות המדיניים שמציע השמאל מתחלקים בגדול לשלושה: היפרדות חד־צדדית, היפרדות בהסכם, מדינה דו־לאומית. הם בעייתיים, נפיצים, אפילו מסוכנים. לימין אין ולו פתרון אחד על פי דרכו. הוא לא מניח דבר על השולחן. לא סיפוח, לא אפרטהייד, לא טרנספר. הוא יודע רק להתנגד. במקביל נחשפים אזרחי ישראל לדשדוש הכלכלי, להתרחבות הפערים, לייאושו של הדור הצעיר, וכמובן — להמשך הביזה והשחיתות בשלטון הארצי והמקומי. מצעד החשודים הבלתי נגמר הוא על טהרת מחנה אחד.

לצעקני הימין יש מנטרה קבועה מול ביקורת: אתם תמשיכו ככה, ואנחנו נמשיך לנצח בבחירות. אולי הם אפילו צודקים. אבל בעבור מחנה אידיאולוגי כיבוש השלטון אמור להיות אמצעי, לא המטרה. הימין הגיע לשלטון, והוא מתרסק מול המציאות. הביטחונית, המדינית, הכלכלית. זו התרסקות מפוארת. אסור להפריע לה.
תגובות לדף