המעסיק הכי גדול בפריפריה | על התעשייה הקיבוצית
סטף ורטהיימר, הארץ
ברצוני לדבר על חשיבותה וערכה של התנועה הקיבוצית. היסטורית, הקיבוצים ידעו תמיד להשתנות ולהתאים את עצמם לזמנים החדשים, מבלי לאבד את חוט השדרה הערכי שלהם ואת יכולתם לתרום לכלכלה ולחברה בישראל. בחינת הנתונים של התעשייה הקיבוצית היום מציגה תמונה של קבוצה יזמית, אמביציוזית ומצליחה.

אני זוכר היטב את הקיבוץ של פעם. ב–1949 אשתי מרים ואני יושבים עם עוד פלמ"חניקים אחרי מלחמת העצמאות, בחדר האוכל הקטן של קיבוץ יראון שאך זה הוקם על גבול הצפון. החינוך שקיבלתי בפלמ"ח כיוון אותי להפוך לקיבוצניק. ידעתי שמרים רוצה להישאר, אבל הודעתי לה שאני פשוט לא מסוגל. לא היתה לי בעיה עם האידיאולוגיה הביטחונית־התיישבותית של הקיבוצים, שבשנים אלו ציירו למעשה את גבולות הארץ. היתה לי בעיה עם הגישה השוויונית־הסוציאליסטית של הקיבוץ. האמנתי כי שיטה זו לא תצלח, כי אינה טבעית לנפש האדם, ולא יכולתי לקבל שאסיפת חברים תחליט באיזה מקצוע עלי לבחור ובמה לעבוד.

עד היום יש לי חברים ביראון. חוסר היכולת שלי להיות קיבוצניק לא הפחית כמלוא הנימה מהערכתי ואהבתי אליהם ולקיבוצים בכלל. עד היום כשאני מארח אנשים במפעל "ישקר" בתפן שבגליל, אני מציג בפניהם את חדר האוכל של הקיבוץ הקפיטליסטי שלי, שבו עובדי המחסן והמנהלים הבכירים יושבים באותו אולם ואוכלים את אותו האוכל.

בינתיים עבר הקומוניזם מן העולם, וגם הסוציאליזם צובר אבק. גם הקפיטליזם איננו מה שהיה. כבר בשנות ה–70 התגבשה התפישה, שהתעשייה מתאימה לקיבוצים יותר מן החקלאות כענף להתבסס עליו, ומאז התהליך הזה התגבר. הקיבוצים הפכו מתועשים בין היתר משום שמגבלות מים וקרקע, יחד עם שכלול ומיכון מתקדם, גרמו לכך שהענפים החקלאיים שוב לא יכולים לספק עבודה לכל החברים. הקפיטליזם לא החריב את הקיבוץ, אלא נספג לתוכו, משאיר את אנשיו חברים בקהילה פחות שיוויונית אך עדיין כזאת המספקת רשת הגנה לפרטים החלשים שבה.

ב–2014 הסתכמו מכירות התעשייה הקיבוצית ב–42.1 מיליארד שקלים — עלייה ביחס ל–2013. הנתונים של 2015 לא פורסמו עדיין, אך קרוב לוודאי שהם יראו על עלייה של 3.5%. היצוא צמח ב–4.9%, והרווח התפעולי עלה ב–3.4%. וכל זאת בתקופה של האטה כללית בשוק התעשייה העולמי.

מדובר בחברות רבות ושונות, אך יותר ממחציתן סיימו את 2014 עם רווח תפעולי של כ–10%. היקף ההשקעות בתעשייה הקיבוצית, המשקף אופטימיות, גדל ב–12.6%, וגם שיעור המו"פ (מחקר ופיתוח) גדל בהתמדה. משקלה של התעשייה הקיבוצית עומד על כ–9% מהתעשייה במדינה, והיא מפגינה חוסן לאורך השנים. במשבר הגדול של 2001 התעשייה הקיבוצית כמעט שלא נפגעה, ובמשבר הגדול של 2008–2009 היא נפגעה, אך לא יותר מן הממוצע העולמי. מדד המכירות שלה דומה לזה של התעשייה הישראלית. יש לשים לב, כי התעשייה הקיבוצית חלשה בהיי־טק, שהוא מנוע הצמיחה החזק מבחינה כספית של התעשייה כאן. צמיחה זו, הממוקדת רובה ככולה בענפי תעשייה מסורתיים, מרשימה אף יותר, ומייצרת הרבה יותר מקומות עבודה. בשורה התחתונה, אנו רואים, כי כ–2% מהאוכלוסייה (היהודית) אחראים לקרוב ל–10% מן התעשייה הישראלית.

בימים אלה, שנת 2016, עדיין יש 260 קיבוצים המסמנים את גבולות המדינה ומעבדים כמחצית מהשטחים החקלאיים. בתחום התעשייה, הקיבוצים הם המעסיק הגדול ביותר בפריפריה:50 אלף פועלים עובדים ביותר מ–240 מפעלים. הקיבוצים גם נהנים מהתאוששות דמוגרפית. ההתאוששות הזאת חשובה במיוחד לנוכח העובדה ש–80% מהקיבוצים נמצאים בפריפריה, בנגב ובגליל.

ב–1909 הקימו יוסף ברץ, נחום תנפילוב, מרים ברץ, יוסף וחיותה בוסל וחבריהם יישוב בקצה הדרומי של הכינרת, על אדמותיו של כפר ערבי בשם "אום ג'וני". הם קראו לקהילה שלהם "קבוצת דגניה", על שם חמשת הדגנים שגידלו שם. זו היתה הקהילה הראשונה, שממנה צמחה בסופו של דבר התנועה הקיבוצית כולה. צאצאיהם מנהלים היום מפעל מצליח לייצור מדחסים לתעשייה, מפעל לייצור מרססים לחקלאות, מפעל לייצור סיליקון לתעשייה ומפעל לייצור שוקולד ופרלינים. האם זהו כישלון? לדעתי זו הצלחה גדולה.
תגובות לדף