אריה אלון, חבר אמיתי
שאול קנז

משפחת ליזרסון, חוה, יעקב, אריה ומרגה מגיעים בשנת 1950 לגן-שמואל, חלוצי העולים מארגנטינה. כל השבט הגדול 

שאול קורא ליד האבן

מגיע בעקבותיהם ומוצאים פה בית להמשך החיים. המקריות בבחירת המקום מתחילה עם הדוד שוגורנסקי מחיפה, הדוד הוא עמיל המכס של מפעל המיצים שלנו. מרדכי פרנק מנהל המפעל מארח את המשפחה הצעירה בגן-שמואל, וכך נוצר הקליק לחיים כחברי קיבוץ, אהבה הדדית ממפגש ראשון. אריה המגיע עם השם ליאון ומכונה להלה, מאמץ מיד את השם העברי, אחותו פרלה הופכת למרגה. אריה בן ה-11 מצטרף לקבוצת "נשר". עד אז הילדים שהגיעו והצטרפו אל בני הקיבוץ היו ילדים שנשאו את העבר הקשה מהשואה, והנה ילד חדש מהארץ הכמעט אקזוטית ארגנטינה, ארץ רחוקה מצדו השני של כדור הארץ.

 

אני מיד נקשרתי עם הילד החדש והמסקרן. בערבים הוא היה מזמין אותי לחדר בצריף של ההורים ומגלה לי את המשקה החדש שהם הביאו לישראל, הנס קפה. היינו יושבים שם ובוחשים חזק חזק עד שמתקבל הגוון הלבן, ואז שותים את התגלית החדשה. וחווה שמגלה לעיירה הפולנית את השטורדל.

 

מהר מאד, מבלי להרגיש, כבש את העברית, היה חבר של כולם ונשארה רק בעיה אידאולוגית, אריה חסיד של ארצות הברית. כולנו עם עולם המהפכה והוא נאמן לעולם הישן.  כשאנחנו סופרים את המדליות של ברית המועצות באולימפיאדה, הוא מתגרה בנו בניצחונות האמריקאים. פעם אפילו זכה לגינוי בשיחת קבוצה על אהדתו לקפיטליזם. אנחנו עם "הפועל" תל-אביב ואריה צמוד לאלבום של רסינג בואנוס איירס. אריה שתמיד ידע להבחין בין אמת לבלוף, אף פעם לא האמין בסטאלין.

 

ואריה האהוב והיצירתי, היה כותב פליטונים לימי ההולדת של כל ילד, עם החושים המחודדים מלטף ומתבדח. איך אנחנו יושבים על הספסל אחר הצהרים והוא מדקלם קטעים מספרי דיימון ראניון. אריה שתמיד מתחבר למה שמריח מאמת, בחברות, באידאולוגיה, בספרות ובספורט. ותמיד עם החיוך הקטן שלוקח הכל בפרופורציה.

 

והנה הולכים לצבא, ואריה בוחר את הקשה מכל, הצנחנים, כי זו פסגת הישראליות. אמרנו שזה לא מתאים להומניסט הרגיש, אבל אריה חייב להוכיח לעצמו ולכולנו, מחליף את שם המשפחה לאלון.

 

והנה אנחנו כבר בנחשון בשנת שירות, והמפגש עם מירה המושבניקית, והמשפחה והגאווה של האבא המסור לערן, הדר, נטע ועוזי, וביחד עם מירה משפחה חמה, כי משפחה זה הביטחון בחיים.

 

והנה אנחנו שכנים, יושבים אחר הצהרים במרפסת שלהם. אריה תמיד בגופיה, עם כוס קפה ביד, על ספסל הנדנדה שבנה, מצטט את הגשש, ותמיד מחובר לאמת שלו. כרגיל, לא מאמין במהפכות גדולות. היינו מתבדחים שהוא כמו ארצ'י בנקר, קבלנו בחביבות את העקיצות שלו, שמקצרות את הדרך לאמת. איכשהו תמיד מתברר שהוא צדק, לא מתווכח, מפא"ניק אהוב שמתגרה בנו בחביבות, קיבוצניק כמו פעם אבל לא מאמין שלהנות מהחיים ממסטיק טוב כמו בארגנטינה, זה נוגד את עקרונות הקיבוץ.

 

אריה, קיבוצניק ללא סיסמאות גבוהות מדי, והאהבה הגדולה שהתהדקה עם השנים, איך הוא מתמזג עם הקטפת, מכיר כל בורג ואוהב את הכלי המשוכלל הזה.

 

וכך, בלי אזהרה, בגיל צעיר, בן 47 שנים, במלוא כוחו ובשלותו ואהבת החיים, איש משפחה שיודע מה באמת חשוב, ותמיד נאמן לעצמו ולחבריו. אריה, מוצא את מותו על הקטפת. ללא אויבים או שונאים, עם האהבה והקבלה, והקריצות לעצמו ולסביבתו. תמיד הוא עם האמת שלו, ואני עדיין מתגעגע אליו. אריה היה חבר אמיתי.

 

ראו גם:


האבן בשדות גן שמואל - נצאה לשדה אירוע ספורטיבי לזכר אריה אלון ז"ל


למצגת תמונות 30 שנה לאריה , צילם ישראל אדר




תגובות לדף