העולם כבר לא מצפה מישראל להיות מוסרית - דעות
יניב גולן, הארץ

בני האדם מתחלקים לשני סוגים: אלו שיעניקו מקלט ליהודי השרוי במצוקה, ואלו שיסבו את גבם. סטניסלבה פצקובה, פולנייה מן הכפר פרבידניקי, הסתירה בביתה את אמי ואת סבתי המנוחה. היא הצילה אותן מידי הנאצים, ועל כך הוכרה כחסידת אומות העולם. לעומת זאת, איכרי הכפר טושוב סירבו לסייע לסבי, לאון קליג: לפי העדויות הוא גווע למוות בקור של חורף 1942, בן מעט יותר משלושים. מקום קבורתו לא נודע. ואני, איזה סוג של אדם אני?


כמובן, נוח לחשוב שהייתי נוהג כראוי ומגן על הנרדפים, גם במחיר סיכון חיי שלי. אבל האמת היא שאין לי מושג. מה שאני יודע הוא שממש בימים אלה אנו רודפים אחר אלפי מבקשי מקלט, תוך סירוב מחפיר לבחון את זכאותם להגנה או למעמד פליט. עד כה לא עשיתי דבר למען האנשים האומללים הללו, שרבים מהם חוו זוועות דומות לאלו שעברו בני משפחתי: רצח, אונס, עינויים, חטיפות. בישראל ברוך השם לא היה דבר מכל זה, אבל היתה גם היתה כליאה שיטתית, שרירותית ואכזרית, לתקופות של שנים.


כעת שוכרת המדינה בריונים כדי לצוד את הפליטים הללו ברחובה של עיר ולשגרם בכפייה אל ארץ גזירה, שנאותה "לקבל אותם" תמורת בצע כסף (הרואנדים יודעים בכמה מדובר פר גולגולת, עבור אזרחי ישראל המשלמים את החשבון מכיסם זהו "סוד"). המגורשים ייאלצו להמשיך את מסע ייסוריהם ביבשת השחורה, מהם שיישדדו בידי כנופיות מזוינות כבר בעיר הבירה, מהם שיצליחו לנוס עד לוב - בתקווה שהסירה הרעועה, הדחוסה אדם עד אפס מקום, תגיע לחופי איטליה ולא תשקע במצולות. אל בתיהם לא יחזרו.


כלי התקשורת בעולם הנאור מגלים בגירוש הזה רק מעט יותר עניין מאשר עמיתיהם בארץ. עדיין לא הופעל נגד ישראל לחץ מדיני של ממש. אפשרות אחת היא שלאחר 50 שנות כיבוש ודיכוי, ככל שהדבר נוגע להתנהגות מוסרית, כבר אין לאירופים ציפיות כלשהן מאיתנו. ייתכן שהם חוששים שנזכיר את עברם הלא רחוק. ואולי דווקא מושכת אותם האפשרות לחכות עד הסוף ולראות כיצד היהודים שולחים רבבות חסרי ישע אל גורלם. במהלך הנורא הזה עשוי להיות אלמנט מטהר עבור יושבי הארצות התרבותיות, שהפכו בתי מטבחיים לפני 75 שנה. הנה, יאמרו בלבם, למרות הכל היהודים אינם טובים מאיתנו, ואנחנו לא גרועים מהם. פעם אתה הנרדף, פעם אתה הרודף; איש אינו חסין מפני הדֶּבֶר הגזעני.


על אף שאמי ניצולת גטו ורשה, פיתחתי סלידה כלפי הנטייה הישראלית-יהודית להעלות את זכר המלחמה ההיא מדי שני וחמישי. להתבוסס בחרדת השמדה כל אימת שאיזה חומייני מצווח דבר מה מול המון משולהב בטהראן; או מצד שני לגייס את הפחד מפני הפשיזם בכדי לעורר מודעות מוסרית בקרב בני הנוער, בטרם ילבשו בעצמם מדים. מימין ומשמאל, השואה שירתה אותנו נהדר.


לא עודדתי את הבנים שלי לנסוע לפולין: הפושע הוא שחוזר למקום הפשע, לא הקורבן. חשבתי לתומי שאנחנו יכולים לקיים דיון מועיל גם בלי הפטיש-חמש-קילו הזה, שניחת ללא הרף על ראשך. כעת זה נראה כי העיסוק במה שעוללו לנו נועד לחסן אותנו מפני נקיפות מצפון ביחס למה שאנו מעוללים לאחרים. אנחנו הקורבן המוחלט, בלא ספק. ומכיוון שסבלם של אחרים אינו עומד בשום יחס לסבלנו שלנו, הוא מאבד את משמעותו. רק אנחנו הפליטים: השאר הם מסתננים, מהגרים, משפרי דיור. ככתוב במקורותינו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו.


אבל שר ההיסטוריה מתעתע והנה מגיע הרגע שבו הישראלים עצמם עומדים פחות או יותר בנעליהם של הפולנים, הצרפתים וההולנדים. כמוהם אז אנחנו מסבים את מבטנו בשעה שזוועה מוסרית מתרחשת מול עינינו הבוהות. לגנותנו אפשר להוסיף כי בעוד שעמי אירופה היו נתונים תחת התקף טירוף רצחני, שסיכן את כולם, הגירוש שלנו נעשה בתנאי דה לוקס. כמובן, אפשר להשקיט את המצפון - שהרי אין מדובר חלילה בקרונות רכבת שיעדם מחנות השמדה. הפעם אלו מטוסים, וגזר הדין יוכרע לגבי כל אדם בהטלת מטבע. כן, לפחות הטכנולוגיה מתקדמת. אבל הברוטליות אותה ברוטליות, הפחד אותו פחד, הביורוקרטיה אותה ביורוקרטיה. והאדישות אותה אדישות. 


למאמר בהארץ


תגובות לדף