התסריט האחרון של יגאל פארי
נירית אנדרמן, הארץ
התסריט האחרון של יגאל פארי
נירית אנדרמן
04/03/2013 | 12:19 
סרטו “ילדי המדרגות” זכה לביקורות טובות בשנות ה-80, אבל הוא לא הצליח להגשים את חלומו לביים סרט נוסף באורך מלא. סיפורו של יוצר הקולנוע יגאל פארי שלפני חודשיים שם קץ לחייו בעקבות מחלה

הסרט "ילדי המדרגות" היה אחת מנקודות האור שהבליחו בקולנוע הישראלי בשנות ה-80. הוא היה אחד מאותם סרטים שלא השתמשו בפערים החברתיים כמצע הומוריסטי לסרט בורקס, אלא כנקודת מוצא לדיון חברתי ביקורתי ואקטואלי. עלילת הסרט עקבה אחרי קבוצת חניכים, רבים מהם ממוצא מזרחי, בקן השומר הצעיר בגבעת שמואל, ואחרי האופן שבו הם מתמודדים עם הצטרפותה לקבוצה של נערה בלונדינית, בת לפרופסור, שחזרה לארץ לאחר שהות ארוכה בארצות הברית. למגינת לבה של אחת הבנות בקבוצה, הפולשת הענוגה כובשת את לבו של בן זוגה השרמנטי, ועד מהרה מצליחה לערער את האיזון החברתי בקבוצה.

"ילדי המדרגות" הופק על ידי הקיבוץ הארצי, יצא לבתי הקולנוע ב-1984, והוצג במשך כמה חודשים באולם הקטן של צוותא בתל אביב. הביקורות שהתפרסמו עליו היו נלהבות. "מבט מרענן, סוחף ונבון על סוגיית הפער העדתי", כתב על הסרט מאיר שניצר בספרו "הקולנוע הישראלי". "העשייה הספונטנית והתנהגותם הטבעית של הצעירים הבלתי מנוסים מול המצלמה, בשילוב דיבורם הסלנגי הקולח, מצליחים להבליע את מרבית החלקים הדידקטיים בסרט, ולהביא חן מלבב אל הבד".

צילום: גדי דנציג ויגאל פ

למרבה הפלא, לא רק הצעירים שכיכבו בסרט היו נטולי ניסיון במשחק, אלא גם יגאל פארי, הבמאי והתסריטאי של הסרט הזה. פארי היה קיבוצניק, שמעולם לא למד קולנוע. הוא ביים אמנם קודם לכן כמה סרטי תעודה קצרים, אבל "ילדי המדרגות" היה ההתנסות הראשונה שלו בקולנוע עלילתי. הקיבוץ הארצי רצה להפיק סרט על "השומריה", האירוע השנתי המרכזי של תנועת השומר הצעיר, ופארי מקיבוץ גן שמואל גויס למשימה. ואולם, למרות ההצלחה של הסרט, שהוזמן להשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל שיקאגו, ולמרות האהדה שעורר בקרב המבקרים, הפיצ'ר הראשון של פארי היה גם הפיצ'ר האחרון שלו.

לאורך השנים הוא המשיך אמנם לעשות סרטים קצרים, ושלח יד בעיסוקים רבים נוספים, אך את חלומו הגדול לביים פיצ'ר נוסף הוא לא זכה להגשים. בשנים האחרונות הוא אמנם כבר כתב תסריט, השתעשע ברעיונות ליהוק שונים, התרוצץ בניסיונות לגייס מימון – אבל לפני כחודשיים החליט לנטוש את הפרויקט הזה בעיצומו ולוותר על החלום. ב-4 בינואר, ארבעה ימים בלבד לפני יום הולדתו ה-70, קם פארי ושם קץ לחייו. זה קרה ימים מעטים לאחר שהתבשר כי חלה במחלה ממארת. במכתב שהותיר אחריו הסביר לבני משפחתו ולחבריו, כי אינו רוצה להמשיך ולחיות חיים של מחלה וסבל. ב-2.4 יתקיים ערב לזכרו של פארי בסינמטק תל אביב, ובו ידברו על יצירתו ויקרינו קטעים מיצירותיו הקולנועיות.


צילום: צילום : דניאלה פרץ

קסם וצימוקים

פארי נולד ב 1943 בחולון, ובהיותו בן ארבע מתה אמו, בעת לידת בנה השני. שנים מעטות לאחר מכן נישא אביו בשנית. בגיל 14 החליט פארי לעבור לקיבוץ. הוא הצטרף כילד חוץ לקיבוץ גן שמואל, ולאחר שירותו הצבאי התחתן עם תמי שטויר, חברת הקבוצה שלו. השניים חזרו להתגורר בקיבוץ ולאורך השנים נולדו להם ארבעה ילדים.

לצד עבודתו במפעל המזון של הקיבוץ, פארי עסק בעיתונות, ערך וכתב בעיתון הקיבוצי "השבוע בקיבוץ הארצי", ושלח יד גם בצילומי סטילס. בשלב מסוים החל להימשך לעשייה קולנועית, ויצר שורה של סרטי תעודה. אחד מהם, "סמר – פעם ראשונה", שתיאר את המציאות הפרוזאית בשלבי הקמתו של הקיבוץ הצעיר בערבה, זכה ב-1979 בפרס הראשון בתחרות השנתית לסרט הישראלי הקצר. בסרט זה שיתף פארי פעולה עם שניים משותפיו המרכזיים לעשיית "ילדי המדרגות": הצלם גדי דנציג (שנהרג בתאונת מסוק בפיליפינים ב-1989 בעת צילומי הסרט "מחץ הדלתא 2") והעורכת שושי וולמן, אשתו של הבמאי והתסריטאי דן וולמן.

בעקבות ההצלחה של "סמר – פעם ראשונה", פנה לפארי ציון ניסים מקיבוץ רשפים, שניהל במשך שנים את מועדון צוותא. ניסים התבקש על ידי הקיבוץ הארצי להפיק סרט קולנוע שינציח את "השומרייה", האירוע השנתי של השומר הצעיר, והציע לפארי לביים את הסרט. פארי נענה לאתגר בשמחה.

"הוא נסע במשך כשנה ברחבי הארץ, וחיפש קן של השומר הצעיר שעליו יעשה את הסרט שלו", מספרת אלמנתו של הבמאי, תמי פארי. "בסופו של דבר, הוא הגיע לגבעת שמואל, מצא שם קן שבו החבר'ה המקומיים (המזרחים) היו יחד עם חבר'ה צפונבונים, התלהב מהשילוב הזה והחל לכתוב את התסריט. מכיוון שהוא לא למד אף פעם קולנוע, הוא לא כתב תסריט מסודר. בנוסף, כל החבר'ה בסרט לא היו שחקנים, אלא חברי הקן של השומר הצעיר. במשך תקופה יגאל בא לפעולות שלהם, שוחח עם המדריכים, אסף לו חבורה של חניכי התנועה, והתיידד אתם עד שהם הסכימו לשתף אתו פעולה".

"ילדי המדרגות" היה נקודת הפריצה של אחת השחקניות שסומנו אז כמבטיחות במיוחד בקולנוע הישראלי, אוסי הלל. פארי איתר את הלל, שהיתה בת 17 וחצי, בין חניכי השומר הצעיר, ליהק אותה לאחד התפקידים הראשיים בסרטו, וסלל לה דרך להופעות מאוחרות יותר בסרטים נוספים, ובהם "שתי אצבעות מצידון" ו"יהושע יהושע". ואולם, לאחר ששיחקה בכמה סרטים, נעלמה הלל מהנוף הקולנועי המקומי.

וולמן, שערכה את הסרט ונותרה מיודדת עם פארי עד יומו האחרון, מספרת כי הצילומים של "ילדי המדרגות" לא התנהלו בהכרח לפי התסריט של פארי. "הוא לא צילם כפי שכתב, גם מפני שהתסריט שכתב היה בחלקו לא ברור, וגם כי הוא עבד עם נערים פרועים שקשה היה לומר להם מה לעשות. אז יגאל פשוט התחיל לצלם את מה שקורה, ולא את מה שתיכנן. הבעיה היתה שהחומרים לא התחברו, העריכה היתה קשה, הסרט לא עבד, ונסים ציון המפיק היה מאוד מרוגז".

בסופו של דבר, הסרט קיבל את צורתו הסופית רק לאחר שוולמן ערכה אותו מחדש, בצורה אחרת מכפי שתוכנן בתסריט. "יגאל היה אוהב אדם גדול, והוא בחר לסרט הזה טיפוסים עם שובבות, שההתפרעויות שלהם היו מקסימות", אומרת וולמן. "אז אני החלטתי ללכת על הקסם של הצעירים האלה ועל הצימוקים הרבים שהיו בתוך הצילומים, ללכת על גרסה יותר אסוציאטיבית ופחות כרונולוגית. ובאמת, בזכות זה, יגאל הכניס אותי אחר כך כשותפה שלו בתסריט".

בניגוד לאופן שבו רבים פירשו את הסרט, מתברר שפארי דווקא לא התכוון ליצור סרט שיביע ביקורת חברתית נוקבת. "אצלו הכל בא מאהבה ולא ממקום של ביקורת. הוא אהב לאצור את היופי שמסתתר בכל מקום, בכל דבר, וזה עובר בכל היצירות שלו", מציינת וולמן. "לכן, גם העניין הזה של יחסי אשכנזים ומזרחים לא בא אצלו ממקום של ביקורת, אלא מהרצון להראות משהו יפה על הנעורים ועל האוכלוסייה הזאת. אז גם אם עולות מהסרט אמירות פוליטיות, זו לא היתה הכוונה שלו. יגאל היה בעיקר חשפן של יופי, הוא רצה לחשוף את היופי בכל מקום, ותמיד עשה זאת בעדינות ובביישנות שאי אפשר היה לעמוד בפניהן".

מבקר הקולנוע נחמן אינגבר מסביר כי "ילדי המדרגות" נוצר בתקופה שבה המהפך הפוליטי של 1977 החל לתת אותותיו. "בתחילת שנות ה-80, הימין השתלט על כל חלקה טובה בתקשורת הישראלית, ואילו השמאל החל להרגיש מאוים. פתאום, השמאל שהוביל את התעשייה הקולנועית המקומית, מצא עצמו מודר, והחל להשתמש במעוזיו האחרונים כדי להביא לידי ביטוי את השקפותיו, שכבר לא מצאו ביטוי בטלוויזיה הממלכתית", מסביר אינגבר. "נסים ציון, המנהל המיתולוגי של צוותא, הקים פתאום בית הפקה שמאלני בארץ, וזה היה ניסיון לייצר נקודת מבט שמאלנית על המציאות שבה כוחות חדשים החלו לדכא את הקול הזה. יגאל פארי שייך לעולם הזה, לניסיון הזה להציג את הנושאים הישראלים מזווית ראייה שמאלנית".

היבט חשוב נוסף בסרט זה, לדבריו, הוא מגמה שהיתה פופולרית בעולם בשנות ה-70, אך לישראל הגיעה באיחור: השילוב בין קולנוע עלילתי ודוקומנטרי, בין מבוים ללא מבוים. "בהיותו במאי מצוין של סרטים דוקומנטריים, יגאל השתמש בחידוש המרענן הזה ב'ילדי המדרגות'", מציין אינגבר. "הבסיס של הסרט היה דוקומנטרי – תיעוד ‘השומרייה’ של השומר הצעיר – אבל לכך היתוספו דמויות, סיפור וקונפליקטים. יגאל עשה זאת בצניעות טבעית, בלשון קולנועית פשוטה, עם שחקנים לא מקצועיים, שמתנהגים מול מצלמה ולא משחקים, ועושים זאת בחן רב. יש בסרט הזה משהו מאוד צנוע, שאני מאוד מתחבר אליו".

צילום: יגאל פארי

אור בחשיכה

ואולם, לאחר "ילדי המדרגות", לא הצליח פארי להרים עוד פיצ'ר. לאורך השנים היו לו כמה ניסיונות כאלה, אבל הוא לא הצליח לגייס מימון לאף אחד מהם. הוא הסתפק ביצירה של כמה סרטים קצרים במסגרת הקיבוצית, המשיך לצלם סטילס, וניצל את כישרונו לדיבוב אנשים כדי להקים מפעל וידיאו להנצחת סיפורי חיים של אנשים שפנו אליו. בנוסף, העביר פארי סדנאות קולנוע בסין, בהודו וביוון, וניצל את שהותו שם כדי לצלם אנשים ולחלץ מהם את סיפור חיייהם. עם שובו לארץ, השתמש באלה כדי להוציא כמה ספרים מצולמים עם דיוקנאות וסיפורי חיים.

לפני כמה שנים, שיכנעו אותו חבריו הקולנוענים שוש ודן וולמן, לנצל את תצלומי הסטילס שלו לצורך יצירת סרט קצר, בהשראת "המזח" של כריס מרקר. פארי התמסר לרעיון, ויצר את הסרט הקצר "אהובתי אהובתי", שסיפר על חייל שנשלח להשתתף במלחמת לבנון, וחברתו בת ה-17 היודעת כי הוא עומד להיהרג במלחמה הזאת. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה 2007 וזכה בפרס הבימוי בתחרות הסרטים הקצרים. "בסרט יצר פארי שפה ייחודית ומקורית שדרכה הוא נוגע בנושאים של כאב ואובדן. באמצעות טכניקה של סטילס תוך שימוש בפסקול בלתי צפוי הוא מספר סיפור מגובש, שתחושת האבסורד והמציאות מעורבבים בו הופכים את הצעקה הגדולה ללחישה רועמת, מטלטלת ומעוררת מחשבה", כתבו השופטים על "אהובתי אהובתי", שהמשיך מחיפה למסע בפסטיבלים בינלאומיים וגרף בהם כמה פרסים.

במקביל, ניסה פארי להשיג מימון לתסריט שכתב לפיצ'ר, "וזהו סוף הזיכרון" שמו. התסריט סיפר על גבר בן 65, החושש שהוא מתחיל לאבד את זיכרונו, ומתחיל לצלם את כל הדברים שהוא רוצה לזכור, ועל המפגש שלו עם נהגת מונית צעירה, שעברה טראומה ורוצה לשכוח הכל. גם הפעם, הוא לא הצליח לגייס מימון להפקת הסרט.

"הוא תמיד תמך בי, עודד אותי להמשיך קדימה, הפציר בי לא לוותר. תמיד חשבתי שאני בן יחיד, אבל בהלוויה שלו גיליתי שהוא הקרין זאת לכולם", אומר הבמאי דן וולמן. "בעיני, ליגאל היו מסננים מיוחדים, מין פריזמות שדרכן הוא היה שולח אור בחשכה, ואז – גם בחיים וגם באמנות שלו - כל מי שהיה מולו היה זוהר, מואר, ואז מחזיר אליו את האור הזה. היה ביגאל פרדוקס: מצד אחד היה לו מין ריחוק, שאיפשר לו להסתכל על דברים לא רק מקרוב, אלא גם מרחוק, לראותם כחלק מהאנושות, ומצד שני היה בו משהו כל כך קרוב ומלא חום כלפי נשואי האמנות שלו – השחקנים בסרטיו, האנשים שעליהם כתב או האנשים שהופיעו בתצלומיו. בגלל השילוב הזה, הוא הזכיר לי אמנים כמו ויליאם סארויאן, נג'יב מחפוז ורנואר, שהיה בהם משהו קצת מרוחק, שמתבונן על הבריאה, אבל עם המון חום ואהבה".

לאחר שנודע לו כי הוא חולה בסרטן, החליט פארי לשים קץ לחייו. ב-4 בינואר אשתו הבחינה שהוא נעדר, ביקשה מחברי הקיבוץ שיחפשו אחריו, והם מצאו אותו ללא רוח חיים. במכתב שהותיר ליקיריו, כתב פארי: "הרופאים אמרו לי שיש לי מחלה ממארת (...) הודיעו לי בוודאות שאני חולה. אמרו שאחרי שאעבור טיפולים הסיכויים שלי להחלמה מלאה טובים, אבל אני חושש שהשנים הבאות תהיינה שנים של סבל, ולכן אני לא רוצה להמשיך לחיות. כמו שאתם יודעים, התמזל מזלי והיו לי 70 שנה של חיים נפלאים, יצירתיים ומלאי אהבה. וזה מספיק לי (...) בדקתי היטב ולעומק את כל האפשרויות, וזו הבחירה שלי, ואני יודע שאתם תכבדו אותה".

"הוא לא רצה להיכנס לטיפולים, הקרנות וכולי", אומרת ידידת המשפחה עמירה הגני. "הוא לא ראה בכך טעם, לא היה מוכן לזה. הוא אמר ש-70 שנים מאושרות זה מספיק לו, ולא שיתף איש בהחלטה שלו. בקיבוץ אומרים שזה היה התסריט האחרון של יגאל, והוא ביצע אותו עד הפרט האחרון. ממש כפי שתיכנן".

צילום: גדי דנציג ויגאל פ
תגובות לדף