דרישות שלום אחרונות
נעמה לנסקי, ישראל היום
במקום מסתור אחד בוורשה - ההורים, במקום מסתור אחר - ילדה בת 8, מרים, שהקשר היחיד שלה איתם מסתכם בכמה פתקים המועברים אליה בחשאי • הפתקים הקטנים הם גם אותות החיים האחרונים שקיבלה מהם, לפני שנותרה לבדה
מרים
צילום: 
יצחק ברבי
<<654321>>

 

"יקירה שלי. אין לנו עדיין חשמל, לכן אני כותבת לאור נר. מנשקים אותך חזק עם בקשה שתהיי מנומסת ולא תעשי לדודה צרות. תהיי בריאה וסבלנית. אמא". את הפתק הזה, כמו אחרים, קיבלה מרים בת ה־8 מהוריה, ששהו במקום מסתור נפרד ממנה במהלך המלחמה. הילדה הקטנה, שהופקדה בידי אישה זרה כדי שתשמור עליה במשך המלחמה, האמינה שהפתקים משמשים אמצעי קשר זמני בלבד, ושבשוך הקרבות תראה שוב את הוריה ואת אחיה, תשמע את קולם ותרגיש שוב את החיבוק אשר לו ילדה קטנה זקוקה כל כך. אבל לסיפור הזה היה סוף אחר. 
נראה כי לרבים מהסיפורים בתקופת השואה יש התחלה דומה: מרים נולדה בעיר הפולנית צ'נסטוחובה למשפחה אמידה ביותר. "הבית שלנו היה גדול והיו לנו משרתים ואומנת צמודה. לא חסר לי כלום", מספרת מרים, היום בת 79. האב, הרשליק וינבאום, היה סוחר אמנות, והאם, הלנה, עקרת בית. אחיה היחיד של מרים, בולק, היה מבוגר ממנה בתשע שנים. לרגע לא שיערו בנפשם בני המשפחה שהאדמה הבטוחה תחת רגליהם עומדת לפעור את פיה.
"בן דודה שלי, שחי בארץ בקיבוץ גן שמואל, הגיע לפולין ערב המלחמה וניסה לשכנע את הוריי לעלות ארצה", נזכרת מרים. "בארץ כבר היה ברור שעומדת לפרוץ מלחמה באירופה, אבל אבא שלי, שביקר פעמיים בארץ והכיר את התנאים ששררו פה, לא רצה לעזוב את פולין. הוא גם חשב שמלחמה עם גרמניה - עם העם הנאור הזה - לא תתרחש, ואם כן, היא לא תימשך זמן רב".
אבל המלחמה פרצה. מרים היתה בת 5 וחצי ונשלחה עם הוריה ועם אחיה לגטו הגדול בצ'נסטוחובה. "נדחסנו כולנו לחדר אחד בדירה עם משפחות נוספות, המטבח היה משותף והשירותים בחוץ. אז התחלתי לפחד מאוד. ניסו לשלוח אותי לבית ספר, אבל מאוד פחדתי. התחושה העיקרית שליוותה אותי למשך כל שנות הילדות שלי היתה פחד נוראי". 
בשנת 1942 החל מצב היהודים בגטו להחמיר. באחד הלילות שעטו אנשי אס.אס אל הגטו ורצחו אישי ציבור יהודים, ואקציות נרחבות החלו לצאת אל הפועל. אביה של מרים החליט לברוח מהגטו עם מרים ועם אמה, מותיר מאחור את הבן בולק בן ה־17. "בדרך לא דרך הגענו לוורשה, וההורים שלי הפקידו אותי בידי האישה הפולנייה תמורת כסף רב והלכו להסתתר במקום אחר. קראו לה ברוניסלבה מרגול נובקובסקה ואני פחדתי ממנה נורא", אומרת מרים ומצביעה על תמונה של אותה אישה. "תסתכלי עליה, איזו אישה קשה, עם סבר פנים חמור מאוד. היא שמרה עלי, אבל מעולם לא קיבלתי ממנה ליטוף, יחס, מילה טובה, חיבוק, איזושהי הבעת חום שילדה בת 8 זקוקה לה כל כך. היא גרה בקומה העליונה של בניין מגורים בוורשה, ובגג היה מעין פתח אוורור, כוך בגודל מלונה של כלב. שם הייתי צריכה להסתתר בכל פעם שמישהו נכנס לבית".

רסיסים של שיגרה

בחלוף זמן, תמורת סכום כסף נוסף, סייעה ה"דודה" הפולנייה לאחיה של מרים לברוח מהגטו בצ'נסטוחובה ולהגיע לוורשה. הוא נאלץ למצוא בכוחות עצמו מקומות מסתור, אך התעקש לשלוח לאחותו הקטנה פתקים עם תרגילים בחשבון ובכתיבה, להעניק לה תחושה קלה של נורמליות בתוך כל הכאוס והפחד. בפתק שקיבלה בחודש יולי 1942, שהועבר כמו יתר הפתקים על ידי ה"דודה" תמורת כסף, חיבר לה אחיה תרגילי חשבון המחולקים לפי ימי עבודה. בהמשך כתב לה: "מלבד זה תכתבי בכל יום מה עשית ביום שחלף. אחר כך תכתבי קטע כלשהו מתוך ספר. ביום אחר תוציאי את כל שמות העצם מקטע הקריאה שקראת ותרכיבי מהם משפטים. וביום נוסף כיתבי בתמצות קטע קריאה אחר מתוך ספר. אם משהו לא ברור לך, בקשי עזרה מהדודה או מהבן שלה".
"ברגעים הכי קשים שלו", אומרת מרים בשקט, "בתנאים איומים, כשהיה נרדף ולא ידע מה יעלה בגורלו בעוד רגע, הוא עצר הכל והכין לי תרגילי חשבון ותרגילים בכתיבה, כי ידע שלא הספקתי ללכת לבית הספר כמו בני גילי". פתק נוסף שהועבר למרים מאמה כלל את מידות גופה לשמלה שהאם תפרה לה במקום מסתורה, בניסיון נוסף להעניק לילדה בגילה תחושה של שיגרה. השמלה שנתפרה על ידי אמה הועברה אליה מאוחר יותר. בידיה של מרים גם פתקים, ובהם התחשבנות בין ה"דודה" לבין הוריה בדבר עלות החזקתה, הכוללת את הוצאותיה של הפולנייה על מזון כגון חמאה, תפוחי אדמה, לחם ובצל.  
אלה היו דרישות השלום האחרונות ממשפחתה. "באחת הפעמים שבהן אחי עבר ממסתור אחד לאחר תפסו אותו והוא נעצר. ברגע שנודע לאמא שלי שאחי נעצר, היא השתגעה, יצאה מהמסתור שלה ורצה לחלץ אותו. אז תפסו גם אותה והגיעו לאבא ולדודים שלי, שהסתתרו איתם. הדודה הפולנייה סיפרה לי מאוחר יותר שאחי כנראה נשלח למחנה העבודה פוניאטובה שליד מיידנק, מחנה שברחו ממנו אולי שלושה אנשים, ולפי מה שאני יודעת הוא נרצח שם. על גורל הוריי לא ידעתי דבר, מלבד העובדה שנתפסו. לא בכיתי, רק כעסתי מאוד עליהם שהשאירו אותי לבד לגמרי בעולם. בלילות הייתי מזמינה אותם אל דמיוני ואל החלומות שלי. זה כל מה שנותר לי מהם".
מרים מספרת שליאון, בן הזוג של ה"דודה" שאצלה גרה, הוא זה שכפי הנראה גילה לאנשי הגסטפו איפה הסתתרו הוריה ודודיה. "הוא היה משתף פעולה של הגסטפו, ויכול להיות שהשתלם לו להסגיר את הוריי, אף שהם נתנו לו כסף. הוא רצה להסגיר גם אותי, לאורך כל הדרך. אני זוכרת שבינו לבין ה'דודה' התנהלו ויכוחים איומים וקולניים כל הזמן. היא היתה דתייה אדוקה והיתה משוכנעת שהשמירה עלי תבטיח לה מקום בגן עדן, ולכן לא הסכימה להסגיר אותי. חשתי בדידות, חוסר ביטחון מוחלט ושאני חיה על זמן שאול, כי ברגע שהיא תישבר הוא יגרור אותי לאנשי הגסטפו. הוא היה מקורב מאוד אליהם ושיתף איתם פעולה. זה היה מתבקש שיסגיר אותי. אני זוכרת שהם היו מזמינים אנשי גסטפו אליהם הביתה לחגיגות שתייה ואוכל. הם היו סוגרים אותי בחדר והייתי מציצה מחור המנעול. הבית היה מלא בגרמנים, שלא העלו בדעתם שמעבר לאחת הדלתות מסתתרת ילדה יהודייה.
"הוא לא הסגיר אותי, אבל ההסגרה של ההורים שלי השתלמה לו. יום אחד ראיתי שהוא ממלא את אחד החדרים בלא מעט מצעים, מפות, מגבות וכלי בית. כשהוא לא שם לב, הסתכלתי והבנתי שהוא שדד את זה מהבית שלנו בצ'נסטוחובה. כשפרצה המלחמה ההורים שלי איחסנו אצל שוערת הבית שלנו את החפצים, והוא כנראה שדד אותה בעזרת האקדח שלו. ידעתי שזה הרכוש שלנו כי באותם ימים היו רוקמים על המצעים והמגבות את ראשי התיבות של בני המשפחה".
יכול להיות שה"דודה" הפולנייה נקשרה אלייך ולכן נלחמה שלא יסגיר אותך?
"לא, הכסף והדת שיחקו פה תפקיד. לקראת סוף המלחמה ברחנו והסתתרנו בכפר ליד ורשה, וכשהיא הסתיימה חזרנו לעיי החורבות שנותרו מהעיר והתמקמנו בפרבר, בצפיפות איומה. אכלנו לחם מלא בשבבי עצים, בשר סוסים ועוד דברים איומים. ואז, בוקר אחד, הופיעו שתי אחיותיה של אמי, שעד היום אני לא יודעת בדיוק איך הן מצאו אותי, והפולנייה לא הסכימה שייקחו אותי אלא אם כן ישלמו כסף תמורת השחרור שלי". מרים מראה שתי קבלות שנמסרו תמורת שחרורה, על סך כולל של כ־40 אלף זלוטי. בזמן שדודותיה, שנותרו חסרות כל בתום המלחמה, אספו את הכסף לשחרורה, החליטה מרים להתנצר. "היה בי פחד נורא מכל דבר וכעס רב ביותר: כעסתי על הוריי, כעסתי על יהודים, כעסתי על העובדה שאני יהודייה. אמנם לרגע לא שכחתי מי אני ומיהם הוריי, אבל קיבלתי החלטה מודעת ועצמאית להתנצר. מבחינתי, לא היתה שום סיבה להישאר יהודייה בעולם שכזה, זה לא עולם ליהודים. עברתי טקס מיוחד בכנסייה והתנצרתי. מבחינה פורמלית אני עדיין נוצרייה, אף שלא חייתי כך ואין לי המסמכים. 
"דודות שלי לא ידעו כל כך מה לעשות איתי. באותה תקופה אספו יתומים מכל רחבי אירופה כדי להעלות אותם ארצה. אני לא זוכרת שמישהו שאל אותי אם אני מוכנה לצאת למסע כזה לבד. שוב לבד. אבל כך עליתי ארצה, במסע שארך זמן רב ושלוש שנים מתוכו הייתי בגרמניה. הרגשתי מאוד לא טוב ומאוד בודדה ורוב הזמן הייתי חולה".

חיים שלמים באי ידיעה

בפסח 1949 עלתה מרים לישראל באונייה "קדמה" והגיעה לקיבוץ גן שמואל, שבו חי בן דודתה ושבו היא מתגוררת עד היום. היא נישאה לדן פרנק, אמן רב־תחומי ובן הקיבוץ שנפטר ב־2007. במשך השנים עבדה בחקלאות, בחינוך וכספרנית בספריית הקיבוץ, ויש לה שלושה ילדים ותשעה נכדים.
מרים מספרת שעד היום היא אינה יודעת מה בדיוק עלה בגורל המשפחה שלה. "זאת תחושה איומה ונוראה. אני זוכרת שכבר בתור אישה מבוגרת ואמא לילדים, אישה מסוימת אמרה לי 'את יתומה'. רק אז, כשנתנה לזה כותרת, באמת קלטתי שאני יתומה, שמגיל 8 אין לי הורים. ידעתי שאם הם בחיים הם יבואו בחזרה לעיר שלנו כדי לחפש בני משפחה. אבל בעצם, עד שנסעתי ב־1998 לפולין, לראשונה מאז העלייה ארצה, היתה בי אמונה מסוימת שיום אחד הם או אחי יופיעו, בייחוד אחי. הוא היה צעיר במלחמה וקיוויתי כל כך שיום אחד, אולי, הוא יופיע בפתח הדלת. פעמיים נסעתי לפולין וחיפשתי אותו ברישומים של מיידנק ובאלה של בית הסוהר פביאק בוורשה. לא מצאתי דבר, גם לא עדות לכך שהיה בפוניאטובה.
"כל השנים האלה אי הידיעה הפריעה לי מאוד בעשייה שלי. אני לא גמרתי שום בית ספר, סמינר, אוניברסיטה. שום דבר. 
"אני מסתכלת על הנכדים שלי לאורך השנים, ובכל פעם שהם מגיעים לגיל שהייתי בו לבד במלחמה, אני נדהמת ולא מבינה איך שרדתי. לא הייתי באושוויץ, בטרבלינקה או במיידנק, שאותם לא הייתי שורדת פיזית, אבל התמודדתי עם קשיים אחרים, עם בדידות חריפה ועם פחד תמידי שתיכף מסגירים אותי. 
"אני חושבת ששרדתי, איכשהו, בזכות מה שקיבלתי מהבית כילדה קטנה, משהו בריא, איתן ובטוח. בישראל בניתי חיים מחדש והכנסתי את כל הזיכרונות לתוך קפסולה. אבל לקפסולה יש פתח קטן, ומשם כל הזמן זולג משהו לתוך הלב ומערכת הדם".
מרים מסרה מכתבים, מסמכים ותמונות ליד ושם במסגרת המבצע "לאסוף את השברים", אשר לו שותפים תוכנית מורשת במשרד ראש הממשלה, משרד החינוך והמשרד לאזרחים ותיקים. במסגרת מבצע לאומי זה להצלת פריטים אישיים מתקופת השואה הגיעו ליד ושם בשנתיים החולפות יותר מ־71 אלף פריטים אישיים מתקופת השואה, ובהם מסמכים, תעודות, יומנים, תמונות, חפצים ויצירות אמנות. ביד ושם עוברים הפריטים שימור, סריקה וקטלוג. 
המבצע ממשיך, ובימים אלה עורכים ביד ושם עשרות ימי איסוף ברחבי הארץ. לפרטים אפשר לפנות ליד ושם בטלפון: 1-800-257-777

תגובות לדף