העיתונאי שבפנים
נחמן גלבוע, הדף הירוק
העיתונאי שבפנים

נחמן גלבוע, הדף הירוק, 20/8/2009

 

הייאוש הקונסטרוקטיבי הוא המניע את הלוגיקה בסיפורים של שאול קנז, שהחומרים שלהם הם החיים עצמם

 

את ספרו האחרון, "מחר אולי גם אני - כמו סיפורים", פותח שאול קנז מגן שמואל באמירה שמדברת על גבולות היכולת של אמן חזותי להגיד את מה שבנפשו: "אני כותב איפה שהציור, עם הקווים והצבעים, לא יודע לספר סיפורים". יש באמירה הזו משהו מהתסכול של האמן הפלסטי, הנזקק לשפה מילולית כדי להעביר את המסר שבו הוא מעוניין. קנז, אמן, מאייר, מעצב, קריקטוריסט, עורך גראפי, אמר פעם שעורך גראפי הוא בעצם עיתונאי, שלא מימש את שאיפתו. בספריו הקודמים הוא ידע לשלב איורים עם המילה הכתובה, תמיד במסר חד, מושחז ומעורר מחשבה. הפעם, בחר לתאר תמונות וזיכרונות מחייו באמצעות סדרת סיפורים קצרים. כשקראתי את הספר, בנשימה אחת, נוכחתי שיש לו את זה. יש לו את כישרון המספר הטבעי, הקולח, המשעשע, המרתק והרגיש. למען הגילוי הנאות, אני מכיר אותו שנים מעבודתי ב"על המשמר", ושנים רבות יותר מהסיפורים של גיסי, אהוד הדר, המוזכר בספר כחברו ליחידת המילואים בשריון.

 

בעמוד הפתיחה מונה קנז את החומרים שמהם רקח את הספר: אימא-אבא-ילד-קיבוץ-בית-צבא-טנקים-מלחמות-שלום... וכדומה. את כל אלה הוא מביא מנקודת מבטו המיוחדת, מזווית ראייה של אדם מוכשר, היודע לבטא את הדברים בצורה שונה מהאחרים. "כשקראתי את הספר הזה, הרגשתי שזה בדיוק סיפור חיי", אמר לי בן קיבוץ שקרוב אליו בגיל, "אלא שאני לא מצליח לספר אותו כמו שאול". על אף העובדה שהוא יודע להיות משעשע וציני, הוא לא מרגיש מחויב לסיים כל סיפור בפאנץ' ליין מוחץ. הוא לא בורח בספר מהבעת רגשות כלפי הוריו, בני משפחתו, חבריו הקרובים, וגם מוכן לתאר בגילוי לב צדדים פחות נעימים מחייו. הוא לא אופטימי ולא פסימי. מילת המפתח היא "ייאוש קונסטרוקטיבי", וזה מה שמניע את הסיפורים.

 

הסיפורים של קנז מסופרים בלשון הווה, ואנחנו נכנסים איתו למצבים מגוונים ולאפיזודות שונות בחייו. כבר בתחילת הספר אפשר להתוודע לחיי אמו "הפולנייה", ולמותה בגיל 60 בלבד. אנחנו נמצאים איתו בילדותו בקיבוץ של שנות ה-40, ומגלים איך הכריח את אביו החולה לבצע את כל משימות האבהות כמו כולם. הווי הקיבוץ של פעם תופס בספר מקום נכבד, ולשם שינוי, בלי שמץ של מרירות על החינוך המשותף. חלק נכבד ביותר תופס בספר השירות הצבאי בסדיר ובמילואים, תוך התמודדות אמיצה עם שאלות על טוהר הנשק, על חברים שנהרגו בתאונות ומאש כוחותינו ועל גנרלים אטומים. הסיפורים אינם ערוכים בסדר כרונולוגי, אלא בסדר אסוציאטיבי. קנז מכיר לנו את בני משפחתו, ולוקח את רעייתו חנה, האמריקנית שלעולם לא תבין את המזרח התיכון, לביקור בלוח זיכרון שהוקם לזכר חבריו שנפלו. הוא מסיים את הספר בביקור בבית הקברות של גן שמואל, שבו הוא מספר לוותיקי הקיבוץ על רוח השינוי הנושבת בו. קשה לו לקבל את השינוי הזה. קשה לו עם הטכנולוגיה המודרנית, וככל שנוקפות השנים הוא מגלה, שגם הוא הפך לאבא פולני.

 

הספר אינו בא לסכם את חייו של קנז. יהיו בוודאי ספרים נוספים. "כשאני מגלה ממרום גילי, שיש לי עדיין הכוח להתעצבן על התנהלות העולם סביבי, אומר לעצמי שאני עדיין קיים", כך הוא מסיים את ספרו. הספר יופץ בחנויות הספרים, אך ניתן להשיגו בפנייה ישירה אל שאול קנז במחיר 40 שקל.

 

שאול קנז

מחר אולי גם אני - כמו סיפורים

הוצאת נגלי, 2009

127 עמ'

תגובות לדף