החיים זה לא פיקניק
אסנת פיינזילבר ברדה, הדף הירוק

החיים זה לא פיקניק

אסנת פיינזילבר ברדה, הדף הירוק 21/1/2010

גילה אולייר

גילה אולייר מגן שמואל עובדת היום בספרייה בקיבוצה, לאחר חיי נדודים סוערים בעולם. על אחד המדפים ספרי שיריה. עתה יצא הרביעי שבהם לאור

 

גילה אולייר מגן שמואל, העובדת בספריית הקיבוץ, נולדה יחד עם המדינה אך נראית צעירה ממנה בהרבה. היא עלתה לארץ מארגנטינה לקיבוץ גן שמואל עם הוריה ואחיה כשהייתה בת ארבע, וכותבת שירה בערך מאז שהיא זוכרת את עצמה. לפני כחודש יצא ספר שיריה הרביעי, "משם לכאן ועכשיו", בהוצאת כרמל. על כריכת הספר תמונה שצולמה בפוטו בבואנוס איירס, ובה מופיעים האם, יפה ואלגנטית, ומשני צדדיה הבן והבת.

 

בתחילת שנות העשרים לחייה, לאחר שהייתה כתבת ב"השבוע בקיבוץ הארצי", החליטה שאיננה רוצה לחזור לקיבוץ, אלא לצאת לעולם הגדול "ולראות איך הוא מתנהל בחוץ". היא גרה וחיה בתל אביב, לאחר מכן נסעה לארצות הברית. "הייתי בחורה צעירה ונאיבית, שמגלה לפתע את העיר לוס אנג'לס על חטאיה. בין השאר, עבדתי כקופאית ברשת בתי קולנוע של סרטים כחולים, כשאני בכלל לא יודעת מה זה סרט כזה", היא מספרת.

אחרי שנתיים הגעגועים ארצה ניצחו, והיא החליטה לחזור. תקופה קצרה לאחר חזרתה פגשה בפאב בתל אביב את טום, בחור אנגלי, ונישאה לו. השניים חיו בנדודים, כי עבודתו של תום דרשה ממנו נסיעה בין ארצות. בתם המשותפת, אן, היא בת 31. אולייר חזרה הביתה, לגן שמואל, ללא תום, אם כי היא מציינת שבתם היא המתנה הטובה ביותר שקיבלה ממנו; "היהלום שלי" היא מכנה אותה, "מעבר להיותה בתי, היא חברתי הטובה ביותר, מקור לשמחה, לנחמה ולהשראה".

 

שלושה שמואל כץ

 

"בחיי נדדתי וחוויתי מקומות רבים, וצורות חיים שונות, ואת החיים הללו לא מאבדים, הם איתך והם נמצאים ביצירה, שהיא בעיקר מסע פנימה. מסע שמושפע מגירויים חיצוניים, ואלה קיימים בכל מקום, גם בקיבוץ".

 

שיריה של אולייר מתארים את כאבי ההגירה משם, ארץ הדולסה דה-לצ'ה, לכאן, ארץ המלו,. כאבים שלא כהו למרות השנים הרבות שחלפו. כאב ההגירה כרוך בכאב ההתייתמות מההורים, שהתקשו לסגל את עצמם ואת לשונם המתגלגלת לאופי הנחרץ של הקיום כאן, בקיבוץ של תחילת שנות החמישים.

 

אולייר החלה לכתוב כבר בגיל צעיר, ושיר שלה התפרסם עוד בעיתון הילדים הוותיק, "משמר לילדים", כשהייתה בת תשע. היום היא משתתפת בסדנאות שירה בבית אריאלה בתל אביב.

 

היא נולדה ב-1948 בארגנטינה. סביה היגרו עם הברון הירש מבסרביה לארגנטינה, למושבות חקלאיות באזור הפמפס. מאוחר יותר עברה המשפחה לבואנוס איירס, שם חיה עד העלייה ארצה, בבית גדול, עם הדודים ועם בני ביתם. אביה עבד כעוזר רוקח ואמה הייתה עקרת בית.

ב-1950, בהשפעת הדודים ובעקבותיהם, עלתה המשפחה לארץ והצטרפה לגן שמואל, עם עוד קרובי משפחה, מלווים בשני סבים של שתי המשפחות. בהדרגה, עד סוף שנות ה-50, היו בגן שמואל שמונה משפחות ארגנטיניות, ובהן שלושה שענו לשם שמואל כץ, אחד מהם אבא של אולייר.הגירה בגיל ארבע זו חוויה שעברו די הרבה ישראלים. את נותנת לכך ביטוי בשירים.

 

"הגעתי לחברה שמקדשת את הביחד, את החבורה, ולא את האחד. החלפתי בית פרטי בבית ילדים, שפת אם בשפה אחרת, אורח חיים של פינוק בחיי קבוצה. אלה מעברים מאוד חדים, וכשאתה ילד קטן, הם מניעים אותך לעסוק בעיקר בהישרדות; ללמוד מה שיותר מהר את החוקים החדשים, כדי שתוכל להיקלט, ולהיות מקובל. רק בבגרות התחלתי לתת דין וחשבון לעצמי על המעברים שעברתי ועל המחיר ששילמתי על כך. עם זאת, אני יודעת שהילדות בקיבוץ הביאה לי גם הרבה שמחה וכושר הסתגלות.

למרות זאת, האובדן חוזר כחוט השני בשירייך.

 

"למעשה, התייתמתי שלוש פעמים. בפעם הראשונה בגיל תשע, כשאמי מתה מסרטן, מגידול ממאיר בראש. מה שזכור לי מהתקופה ההיא זו בדידות גדולה. בעת שהייתה מאושפזת, אבא היה נוסע אליה לבית החולים בשעות אחר הצהריים, ואני נשארתי לבדי. הזיכרונות הם קשים. הפגיעה בראש הביאה לשיבוש ביכולות החשיבה והדיבור שלה. יש לי תמונה מלפני מותה, כשאני עומדת ליד מיטתה, והיא מדמה אותי לילדה הקטנה שהייתי כשעלינו ארצה. זכור לי גם שאחי, שהבין יותר ממני, היה מתעצבן מזה שהיא מדברת לא לעניין".

 

פרידות

 

את יכולה לומר איך היא חוותה את ההגירה? או שהיית קטנה מדי בשביל להבחין בכך?

"אני חושבת שלהורים היה קושי גדול יותר בלימוד השפה. קשה לי לדעת בוודאות איך היא הרגישה, אבל אני מסתכלת על תמונות משם, והיא נראית לי יפה, מאופרת וזוהרת, ולעומת זאת, בתמונות שצולמו בקיבוץ היא נראית לי דהויה לחלוטין. אולי זה קשור למחלה שהחלה לקנן בה".

 

ואביך?

"אבא נפטר כשהייתי בת עשרים. היה לו סרטן בריאות. למרות שהייתי כבר בחורה צעירה, סירבתי לראות את המציאות כמו שהיא, וחשבתי שיש לו צהבת ושהוא יחלים ממנה. אבא שלי היה איש חסון וחזק, וכל חייו עבד עבודת כפיים. בכל התהפוכות שעברתי הוא היה עבורי משענת תומכת ויציבה. לא הייתי מסוגלת להשלים עם מה שקרה לו. תוך מספר חודשים ספורים מאז שהמחלה התפרצה, הוא הפך לנגד עיניי לשלד אדם, שאינו יכול לעמוד על הרגליים".

 

את אומרת שהתייתמת שלוש פעמים.

"שנה לאחר מות אמי, התמזל מזלי ואבא הביא אישה חדשה, שהייתה בעצם ידידת המשפחה מארגנטינה, רבקה. רבקה הייתה לנו לאם אולטימטיבית, על כל מה שמשתמע מכך. בדאגה, במסירות, באהבה. אני מאוד אוהבת את סיפור האהבה שהתרחש בינה לבין אבי. כשהוא התחתן איתה, היא הייתה רווקה בגיל די מבוגר, וכמו שקורה רק באגדות, היא זכתה לפגוש את אהבת חייה, את אבא שלי. חבל שהם היו כל כך מעט שנים יחד. היא נפטרה לפני חמש שנים בשיבה טובה".

 

את הספר הקדשת לאחיך, יצחק, שמת באופן פתאומי השנה.

"אחי היחיד, יצחק, נפטר בפתאומיות בחודש אפריל השנה מאירוע מוחי. הוא היה גבר בריא ופעיל, איש משפחה, אדם חרוץ וחכם, אבא וסבא מעורה בחייהם של ילדיו ושל נכדיו. למרות היותנו שונים זה מזה, היה בינינו קשר חזק מאוד: הוא היה מעורה בחיי ואני בחיי משפחתו. אחי היה בעצם השריד האחרון למשפחתי הגרעינית. זה היה לא צפוי, ולא הספקתי להיפרד ממנו. כשנפטר הייתי בשיאו של תהליך הפקת הספר. מאוד קיוויתי שיקרא את השירים, וציפיתי לתגובתו. במקום זה נותר לי רק להקדיש לו את הספר".

 

עט להשכיר

 

בגן שמואל, את מעין "עט להשכיר", בכל פעם שצריך דבר מה שיהיה כתוב ומנוסח יפה. אלייך פונים לכתוב את מערכון ארבעת המינים בסוכות, את מערכון הסופגנייה בחנוכה; וכן, כשלמישהו יש יום הולדת עגול, או להבדיל, כשיש צורך בהספד. את גם מביימת ומעמידה מערכונים פרי עטך, ונעזרת בידע ובניסיון התיאטרלי שלך. את חיה בשלום עם הכתיבה המגויסת הזאת?

"בעבר הייתי קשוחה עם עצמי וקראתי לכתיבה הזו, שהיא לפי הזמנה, "ירידה לזנות". היום אני חיה עם זה בשלום, ופשוט מפרידה בין כתיבת שירה לכתיבה מוזמנת. אם יש לי יכולת לשמח אנשים בכתיבה שלי, ואני עושה את זה בקלות וגם נהנית בתהליך, אז למה לא? כולם יוצאים נשכרים. אני לא חושבת שסוג הכתיבה הזה מתנגש ביצירה האמיתית.

 

"נולדתי עם מתת, כשרון מסוים, אז למה לא לתת מזה לאחרים? אנשים תמיד מתרגשים מהאופן שאני מתארת את יקיריהם, כאשר בעצם, הם מספקים את המידע. בשנים האחרונות גם הלחינו כמה משיריי, וגם זה משמח ומרגש, כי אני מאוד אוהבת מוזיקה ואת החיבור בינה לבין המילים".

 

אז איך שיר נולד?

"תלוי מתי. יש תקופות שבהן מספיק שאהיה בים, או אצא לצעידה בקיבוץ, או אסע באוטובוס או ברכבת - והרעיונות יבואו אליי. לפעמים, זה משפט או מילה שסביבם נבנה השיר, ובתקופות תקועות יותר, כמו שאמרתי, יש סדנאות כתיבה שעוזרות לצאת מהתקיעות, כמו גם ספרים שיש בהם טיפים ליוצרים שנתקעו. בספר הזה נוצר לי צורך גדול לעסוק בחומרים שקשורים להוריי, להתייתמות מהם, לקשיי הקליטה שלהם ושלי, אבל מכיוון שאי אפשר לנתק את זה ממי שאני כיום, בניתי את שלושת השערים של: "משם לכאן ועכשיו".

 

יש בשירים שלך הרבה כנות. למשל, בשיר "פיקניק" יש תיאור של מפגש מיני עם מישהו שנדלקת עליו באתר היכרויות. לא קשה לך להיחשף בשירים?

"השיר לא מתאר מפגש מיני עם מישהו שנדלקתי עליו, אלא משהו שנעשה בכפייה. לצערנו, שומעים כל הזמן בחדשות על מקרים כאלה. זו שוב דוגמה שבה היצירה מוציאה את החוויה הקשה והטראומטית בצורה מזוקקת יותר. אני מאמינה, שאין שירה או יצירת אמנות אחרת שבה את לא חושפת ונחשפת".

 

יש משהו מתעתע בשיר הזה. את כותבת שדוריס דיי לא הייתה מוצאת את עצמה בפיקניק הזה (פיקניק זה כמובן שם אירוני), אבל האם את רומזת איכשהו שלבחורות טובות כמו דוריס דיי זה לא

 

היה קורה?

"כמובן, פיקניק זו אירוניה, כי לא היה פיקניק ודוריס דיי היא אכן סמל כזה לבורגנות מצועצעת ומתקתקה. כאשר חיפשתי דמות שתייצג הכי טוב את הדבר הכי רחוק מחוויה קשה, מלוכלכת ומיוזעת, היא עלתה לי בראש כדימוי המתאים".

 

את רואה הבדל בין שירה של גברים לשירה של נשים?

"אני מניחה שיש, אבל זה לא הבדלים ביכולת היצירתית או בכישרון, אלא בדרך ראיית הדברים. ידוע שהמוח שלנו עובד בצורה שונה. יש משוררות ענקיות, כמו דליה רביקוביץ וזלדה. ויש משוררים ענקיים. אני מעריצה את השפה שהייתה לאלתרמן, ומרגישה בעוצמה את אלכסנדר פן".

 

מה מאפיין משוררים? יש להם תכונות אופי מיוחדות?

"לא יודעת. אולי רגישות, התבוננות? את מזכירה לי שבצעירותי 'עליתי לרגל' לפגוש את פנחס שדה הסופר הענק והמשורר, והדמות האנושית שפגשתי הפתיעה אותי. ראיתי פתאום פגיעות ופחד מבדידות, שפגעו בדימוי הענק שהיה לי".

 

האם היית משנה משהו בחיים שלך?

"אני אוהבת את חיי, את משפחתי ואת בתי. מאוד ישמח אותי לפגוש מישהו שאוכל לקרוא לו 'אהבת חיי'".

 

פיקניק

 

"איך הוחלפו משבצות פיקה דביקות/ במשטח גריז שחור?/ מה עושה האיש מן האתר/ במקום של אהבת חיי?/ נערות שדיים מציצות/ מקירות המוסך מלגלגות/ מגיע לך!/ מכונאי עם מכנס שהורד/ לחצי התורן/חושף חריץ צפוי/ מזכיר לי מעשה מגונה/ במכונית/ ביום קיץ לוהט/ דוריס דיי הייתה מוותרת/ על הפיקניק הזה."

 

הכותבת היא חברת גן שמואל, מרצה לספרות ולקולנוע

תגובות לדף