הדאבל של גן שמואל
נחמן גלבוע, הדף הירוק

הדאבל של גן שמואל

נחמן גלבוע, הדף הירוק, 27/5/2010

 

סיפורי דור הבנים של קיבוץ גן שמואל מתארים את ימי ההתיישבות הגדולים בפרטים קטנים אך משמעותיים. זה קיבוץ שהחל מלא-קיבוץ ומחברה שנצרפה ממקורות רבים ומשכבות רבות, ופיתחה גאוות יחידה. בימים אלה, כשהם פותחים בחגיגות שנת ה-90 לעלייה על הקרקע, צריך להזכיר תמיד שמה שהחל את כל הסיפור הוא גן אתרוגים שניטע ליד ביצות חדרה, כשהקימו את המושבות הראשונות. בחשבונות של "מי היה פה ראשון" צריך לתת לעובדה הזאת ניקוד גבוה

 

הם היו ילדי קיבוץ של העלייה השלישית, אבל לא הרבה זוכרים, שבעצם, בילדותם נכנסו ליישוב שהיה שם הרבה לפניהם והמשיכו הלאה מאותה הנקודה. הם גדלו בחצר הצמודה לגן האתרוגים, שניטע ב-1896 לכבודו של הרב שמואל מוהליבר. גן האתרוגים, שעובד בידי קבוצת פועלים בחווה החקלאית "גן שמואל", היה אחד מ-13 היישובים היהודיים הראשונים בסוף המאה ה-19 בארץ ישראל. היום הילדים ההם הם ותיקי גן שמואל ומקור לא אכזב של סיפורים רוויי אהבה וגאוות יחידה לא קטנה.

 

כלומר: בשנה שכולנו מציינים מאה שנות תנועה קיבוצית, בגן שמואל מציינים דאבל: 115 שנה לגן האתרוגים, על שמו של הרב מוהליבר ממייסדי חובבי ציון, ו-90 שנות הקיבוץ. בחג שבועות האחרון הכריזו בגן שמואל על תחילת חגיגות התשעים. שם, מול מפעלי "גרנות", מעבר לצומת, מעבר לפארק המסחרי, לצד כביש הכניסה לקיבוץ נמצאים בית החרושת, "פרימור", עם ציור הקיר הארוך בארץ, יצירתו של שאול קנז: סיפורו של קיבוץ ומקום; המדגה, מכון דגי הנוי, המוסך, הנגרייה והשער הישן המשוחזר בבטון משנת תרפ"ב (אוקטובר 1921), הלא הוא שער הכניסה לקיבוץ. הם היו ילדיהם הרכים בשנים של חלוצי העלייה השלישית - מפולין, מגליציה ומאוסטריה - ושל חברי ההשלמה הבנימינאית וההשלמה הצ'כית. ילדים של הקיבוץ, לא רק של הוריהם.

 

היישוב החל את דרכו על חלקת קרקע בת 50 דונם בביצות שמצפון לחדרה, שניתנה כתרומה של יעקב הינדין, גיסו של הרב מוהילבר, לרגל יום הולדתו ה-75 של האחרון. ניטע שם גן אתרוגים, ועל כן הוחלט לקרוא למקום גן שמואל. ליד הגן הוקמו בית למנהל החווה, צריף עץ לפועלים וחומת אבני כורכר שהקיפה את החצר הקטנה, ובה שער עץ.

 

בניגוד למרבית המושבות, היישוב בגן שמואל לא החזיק מעמד. קומץ הפועלים שהתגורר בחווה התמודד עם חיים קשים במקום מבודד, והמקום כמעט ננטש, עד שב-1920 הגיעו לשם חלוצים יוצאי השומר הצעיר מאירופה. שנה אחר כך, בדצמבר 1921, החליטה הקבוצה, שהשתייכה לחבר הקבוצות, להכריז על עצמה כ"קבוצת גן שמואל". בתחילת שנות ה-30 הצטרפו אליהם חברי "פלוגות בנימינה", גם הם בוגרי השוה"צ מפולין, שחיו מספר שנים בבנימינה ובקיבוץ עין שמר. על הצלקת שנשאו עמם מעין שמר עוד נרחיב בהמשך.

 

רק ב-1935 החליטו חברי גן שמואל להצטרף לתנועת הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר. באותה שנה החלה להיקלט בקיבוץ הצעיר קבוצה ראשונה של ילדי עליית הנוער מגרמניה וחברי השוה"צ מ"קיבוץ מעפילים" שהגיעו מצ'כוסלובקיה. "החיבור בין הראשונים, אנשי העלייה השלישית, עם ה"בנימינאים" מן העלייה הרביעית והצ'כים מהחמישית יצר את הקונגלומרט, התלכיד הגן-שמואלי המיוחד כל כך, השומר על ה"אספרי דה קור" - esprit de corps רוח/גאוות-היחידה כבר תשעים שנה", אומרת נעמי יצהר, ההיסטוריונית של הקיבוץ.

 

ילדים של כולם

 

הבת הראשונה שנולדה בקיבוץ הייתה שלומית אדיב, כיום בת 88. כשהייתה נערה עזבו הוריה את גן שמואל, והיא לא שבה לחיות בו. אחיה, אורי, 85, חזר לקיבוץ כבוגר קן השוה"צ בחיפה, וזיכרונות הילדות בחצר הקטנה עדיין חרותים בו. על אחותו מספרים, כי מכיוון שהייתה ילדה יחידה בשנים הראשונות של הקיבוץ, היא נשלחה לבדה מדי יום רכובה על חמור להתחנך בגן ילדים בחדרה. שלומית נולדה ב-1922, והקבוצה הראשונה של הקיבוץ הורכבה מילידי 1924 ו-1925, בהם אחיה אורי. עד 1935 היו בחברת הילדים פחות מעשרה ילדים. "בהצגה הראשונה של חברת הילדים", נזכר אדיב, "שלומית נבחרה לתפקיד בעל הבשורה שהוא גמד. אנחנו, שגילמנו אנשים מבוגרים, היינו כולנו קטנים, והיא, הגמד, הייתה גבוהה מאתנו. עד היום יש לי תצלום מההצגה הזו".

 

היה לך קשה לעזוב את הקיבוץ עם הוריך ב-1935?

"זו הייתה בשבילי חוויה קשה מאוד. עד היום אני זוכר את התאריך הזה, 10 ביוני 1935, שבו הלכתי להיפרד מכל הילדים והחברים. אהבתי את הקיבוץ מאוד. זאת הייתה הורות משותפת. כל החברים המבוגרים היו מעורבים בחיי הילדים, הצטרפו אלינו למשחקים, ריתקו אותנו בסיפוריהם. כשעזבנו הייתי בן עשר, והניתוק מגן שמואל כאב לי".

 

גם רחל (ארדי) שי, 82, זוכרת את האהבה הגדולה שהרעיפו חברי הקיבוץ על הילדים הראשונים. "בסך הכול, היינו פה קבוצה קטנה עם כמה ילדי חוץ מחדרה, אבל האמת היא שחיכיתי בכיליון עיניים לעבור למוסד שהיה במשמר העמק. מהמוסד היינו מגיעים לקיבוץ פעמיים במהלך השנה, בחנוכה ובפסח, ופעם שלישית בחופש הגדול. להורים היה תקציב לביקור אצלנו פעם בשנה בין חנוכה לפסח, אבל אני מוכרחה לציין שלא כל כך התגעגעתי הביתה. הימים במוסד היו עמוסים, וזה מילא אותנו לגמרי. לא היו לנו הורים מאמצים במשמר העמק, וגם לא הרגשנו צורך בכך".

 

עפרה (שילוני) רותם, 77, גדלה כבר בתקופה שבה היו יותר ילדים בחצר הקיבוץ, אך עדיין הם נחשבו לילדי כל החברים. "לא הייתה קרבה גדולה להורים, וזה עוד בלשון המעטה", היא מציינת. "ההורים לא ידעו מה קורה איתנו, ואנחנו גם לא שיתפנו אותם. כשהייתי כבר מבוגרת סיפרתי בבית על פחדים שהיו לי ללכת בלילה לשירותים, ואימא שלי אמרה לי: 'אבל לא אמרת לנו על זה אף מילה'. לא אמרתי לה, כי לא ראינו בהורים שותפים לחיים שלנו בבית הילדים. לא קראנו להם אבא ואימא, אלא בשמות הפרטיים שלהם".

 

ספרי על התקופה במשמר העמק, על המרחק מההורים.

"בכיתה שלי במוסד במשמר העמק היינו שלושה מגן שמואל, ולא היה קשר מיוחד בינינו. בשנה הראשונה היה קצת קשה, ועל חסרונם של ההורים חיפתה ההחלטה במשמר העמק לאמץ אותנו במשפחות, והיינו הולכים אליהן פעמיים בשבוע. כשההורים באו לבקר אותנו מגן שמואל, נוצרה בעיה כי לא היו כלל תנאים לארח אותם. וכמובן, כאשר הגענו הביתה בחופש הגדול, לא ישנו אצלם, מתוך בחירה. נתנו לנו לגור בכיתה".

 

ללכת לבד בחושך

 

יורם חנני, 75, היה בקבוצה הראשונה שנשארה ללמוד בבית, במוסד החינוכי שנבנה בגן שמואל. ייחודו של המוסד היה שלצד בני הקיבוץ למדו בו גם קבוצות נערים שהגיעו דרך עליית הנוער. הקבוצות הראשונות הגיעו מאירופה, בהם ילדי טהרן, ולאחר מכן הגיעו גם ילדי הארץ. ילדי הגולה אומצו על ידי חברי הקיבוץ. הוריו של חנני אימצו שלושה מהם. "היו קצת קשיים עם ילדי הגולה", מודה חנני, "הם הרגישו אצלנו לא הכי טוב, למרות שנעשו מאמצים כנים מצד החברים לקבל אותם, ומבחינת התנאים לא היה שום הבדל בינינו לבינם".

 

אתם כילדים קיבלתם אותם כשווים?

"קיבלנו, אם כי היו פה ושם כמה יוצאי דופן שילדי הקיבוץ התעללו בהם, לפחות מילולית. אצלנו במשפחה המסר שעבר אליי מההורים, היה שהם כמוני בדיוק".

 

הפחד שאחז בהם בעת ההליכה לשירותים בלילה, חוזר בסיפוריהם וזכור בבהירות עד היום לרוב בני המחזורים הראשונים של גן שמואל. בית הילדים שכן במבנה מרכזי בחצר הקיבוץ, אך מבנה השירותים היה מרוחק ממנו, מעבר לבריכת השחייה ולמטע הבננות. רובם פחדו ללכת לבד בחושך, והם היו מעירים את אחד מחבריהם לקבוצה שילווה אותם.

 

מהר מאוד שולבו הנערים בחיי הקיבוץ הבוגרים. "כשהתחלנו להתבגר כבר שיתפו אותנו בענייני הביטחון בתקופת המנדט הבריטי", נזכר חנני. "היה לנו בקיבוץ בית חרושת לנשק של ההגנה וכמה סליקים, והיינו מעורים גם בזה".

 

נדב (מרמלשטיין) מרון, 73, נולד להורים מההשלמה הצ'כית. "לגור עם ההורים זה בכלל לא בא בחשבון", הוא מסביר, "היה להם חדר אחד קטן, ובתקופה מסוימת עוד הכניסו להם דייר שלישי, מה שנקרא פרימוס. גרנו בבית דו-קומתי עם קבוצת שיבולים, והיינו הקבוצה השנייה במוסד. בלילות היינו מנהלים קרבות כריות בין הקבוצות, והמטפלת כשבאה בבוקר, הייתה מוצאת חדר מלא נוצות. אחת מטראומות הילדות שלי, מלבד מההליכה בלילה לשירותים, הייתה ארוחת הערב שהיינו מקבלים בארבע אחר הצהריים, והייתה צריכה להספיק לנו עד למחרת בבוקר. לפעמים, היינו מתגנבים בלילות לחדר האוכל, כדי לאכול את הלחם שנשאר מארוחת הערב של החברים".

 

בקבוצה של מרון היו 16 בני קיבוץ, וצירפו אליהם כמה ילדי חוץ מהארץ וכמה ניצולי שואה. "לא קיבלנו יפה את ילדי החוץ. אני זוכר שצירפו אלינו בחברת הילדים את יוסי גמזו, לימים המשורר והפזמונאי המפורסם, והוא ברח מאתנו בעור שיניו אחרי שהוכה על ידינו בשרשראות. כילד, היו לו פנטזיות שלא התאימו לתבנית שחיינו בה. את ילדי השואה דווקא קיבלנו אחרת, אחרי שהבנו מה עבר עליהם".

 

בגלל המדריך

 

פרדז'ה (סטודנט) רוטברד, 76, היא אחת מאותם ילדים ששרדו את השואה באירופה, והגיעו לגן שמואל לאחר המלחמה במסגרת עליית הנוער. היא הגיעה לקיבוץ בקבוצת ילדים שנאספו בפולין במסגרת הקואורדינאציה, עברה לגרמניה, ונשלחה למחנה מעצר בקפריסין, לאחר שהספינה שבה העפילו לארץ נתפסה על ידי הבריטים. המדריכה שלהם באירופה הייתה חסיה בילצקי-בורנשטיין מלהבות הבשן. כשהגיעו מקפריסין לארץ, במחנה המעצר בעתלית נאמר לחסיה, שהיא יכולה לבחור עבורם אחד משני קיבוצים: מרחביה או גן שמואל. מרחביה, אמרו לה, הוא קיבוץ יותר מבוסס עם מגורים מסודרים לקבוצה, ואילו בגן שמואל יש מדריך מסור ומוצלח, בניו (בנימין) גרינבוים. חסיה בחרה בגן שמואל בגלל המדריך, ועד היום חברי הקבוצה מודים לה על כך. באוגוסט 1947 שוחררו חברי הקבוצה והגיעו לקיבוץ. כשהגיעו הם נקראו קבוצת גאולים, אך תוך זמן קצר החליפו את שם הקבוצה ליסעור. שם דינמי יותר, הם מסבירים, פחות מזוהה עם הגולה.

 

"רובנו היינו ללא הורים וללא אחים", מספרת פרדז'ה, "וזה גרם לנו להיות קבוצה מאוד מלוכדת. כמו משפחה. היה בינינו קשר מיוחד שקיים עד היום. אני זוכרת שכשחסיה הגיעה לבקר אותנו בגן שמואל, צרם לה מאוד שאנחנו לא יושבים בארוחה עם המשפחות המאמצות. ישנו יחד והיינו מאוד מאושרים. קיבלנו כמורה את בניו גרינבוים, ששמו הלך לפניו כאיש חינוך. אחרי שנה הוחלט להעביר שש בנות מאתנו, שאני הייתי אחת מהן, לכיתה הראשונה שהתגבשה במוסד. הכוונה הייתה טובה, אבל אנחנו קיבלנו את זה מאוד קשה. היה לנו קשה להיפרד מהחברים שכל כך נקשרנו אליהם. אחת הבנות פשוט עשתה שביתה ולא הסכימה לעבור. בסך הכול, חברי הקיבוץ התנהגו אלינו מאוד יפה, והתחלקו איתנו במעט שהיה להם".

 

ואיך התייחסו אליכם בני הקיבוץ?

"בין הבנים זה הלך קשה. אני זוכרת שניים שהציקו במיוחד לבנים "שלנו". בין הבנות היו יחסים טובים יותר; למשל, לי הייתה חברה מבנות הקיבוץ, שהייתה מביאה אותי אחר הצהריים להורים שלה, רבקה ואברהם זכאי, והם קיבלו אותי כבת משפחה. אבל בכל רגע פנוי היינו הולכות לקבוצת האם שלנו, ומתלוננות על הקשיים ועל זה שלא תמיד מבינים אותנו".

 

גם הלה ביידר-מזרחי, 77, הייתה במחנה המעצר בקפריסין עם אמה ועם אחיה, והצטרפה אל חבריה לקבוצת יסעור בגן שמואל באיחור של חודש וחצי. כשנשלחה לארץ, בגיל 14, לקחה תחת חסותה את אחיה הצעיר וילד נוסף מהקבוצה, בן 11, שגם הוא היה צריך להגיע לגן שמואל. כשהגיעה לעתלית גילתה שאנשי עליית הנוער רוצים לשלוח אותה לקיבוץ אחר. "לא הסכמתי", היא מספרת, "ואחרי הרבה ויכוחים אמרתי להם, שאם הם לא שולחים אותי לחסיה ולחברים שלי בגן שמואל, אני רוצה שיחזירו אותי לקפריסין, לאימא שלי. הם ראו שיש להם עסק עם נערה עקשנית, ובסוף העלו אותי עם שני הילדים שאיתי על אוטובוס שעבר ליד גן שמואל. הנהג אסף אותנו ליד הכביש הלבן, ואמר לי ללכת ישר עד שאראה את שער הקיבוץ. באמצע הדרך, כשאני נסחבת עם הילדים, הגיע חבר קיבוץ, חיים מרגלית, רכוב על טרקטור, ושאלתי אותו בעברית עילגת: 'איפה ילדים גאולים?'. הוא הביא אותי למגורים, וזו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם הקיבוץ. הקבוצה הייתה בשבילי הכול. לא רציתי הורים מאמצים מהקיבוץ, לא רציתי לספר מה עבר עליי בשואה, וגם אף אחד לא שאל אותי על זה".

 

לא רצית שחברי הקיבוץ ידעו על עברך?

"ממש לא. מה שכולנו רצינו היה להיות כמה שיותר מהר כמו בני הקיבוץ, הצברים. ניסינו להיות יותר טובים מהם, ותמיד הרגשנו שלא הצלחנו בכך, וזאת, למרות שבמחנות של השומר הצעיר קיבלנו פרסים, בעבודה עבדנו ללא תלונות ארבע שעות, כשבני הקיבוץ בגילנו עבדו שעתיים. הדבר היחיד שהפריע לי היה שהפרידו ממני את אחי ואת החבר שלו, ז'ורק, שאול זיו, לימים חבר בית אלפא ומפקד הקומנדו הימי, ושלחו אותם לקיבוץ אחר. במבט אחורה, כבוגרת, אני חושבת שזה היה קצת אכזרי, להפריד בינינו אחרי ששרדנו יחד את תלאות המלחמה".

 

שמואל רוטברד, 77, בעלה של פרדז'ה ועמיתה לקבוצת יסעור, אף הוא מציין את הקשרים העבותים בין חברי הקבוצה, קשרים שקיימים עוד היום והביאו את רובם להישאר בגן שמואל, הוא רואה בעובדה הזאת סימן לכך שהקליטה בקיבוץ הייתה מוצלחת, ושהקבוצה נשארה עבורם מעין משפחה מורחבת לאורך כל השנים. רוטברד הצטרף לקבוצה רק במחנה המעצר בעתלית, שאליו הגיע לאחר שהיטלטל בספינת מעפילים מאירופה וגורש למחנה המעצר בקפריסין. באוגוסט 1947 אפשרו הבריטים ל-5,000 ילדים עקורים לעלות מקפריסין, וכך הצטלבה דרכו עם חברי קבוצת גאולים שהיו בעתלית עם חסיה.

 

"באנו לקיבוץ מעתלית באוטובוס אש"ד", הוא נזכר, "וכשנסענו לתוך גן שמואל על הכביש הלבן וראינו את הפרדסים מסביב, הרגשנו שהגענו לגן עדן. בכלל לא היה אכפת לנו ששיכנו אותנו בהתחלה בבית אריזה מאולתר, עד שהעבירו אותנו למגורים מתאימים. גרנו בתוך פרדס וקטפנו תפוזים ירוקים, כי לא יכולנו להתאפק עד שיבשילו. עם חברי הקיבוץ לא היה לנו כל כך קשר, אלא בעיקר עם המדריכים שלנו".

 

מתוך הדברים שלכם נראית התרומה של חברות הנוער כמשמעותית ביותר.

"אני חושב שקיבוץ גן שמואל נבנה הרבה מאוד בזכותן של חברות הנוער. הקיבוץ קלט חברות נוער כבר מראשיתו. לפנינו היו חברות נוער מטורקיה, מגרמניה ומפולין, והיינו חוליה בשרשרת שנמשכה גם אחרינו. הרגשנו שווים לבני הקיבוץ. כשהקימו את המוסד העבירו מאתנו חמש בנות צעירות כדי למלא כיתה. בקן השומר הצעיר היינו הבוגרים והמדריכים. זה נתן לנו המון סיפוק. היחסים עם בני הקיבוץ היו לפעמים טובים ולפעמים פחות טובים. היינו צעירים ולפעמים היו סכסוכים וגם מכות".

 

כשהם נשאלים כיצד הם מרגישים היום בקיבוץ המציין בימים אלה את שנתו ה-90, מביאים פרדז'ה ושמואל את סיפורם האישי המעיד על החיבור הכל כך חזק שלהם לקיבוצם. שמואל עבר מסלול מקצועי מגוון, שהחל בשטיפת כלים במטבח, נמשך בהדרכת נוער, עבר לטיפוח דגים, והסתיים בדוקטורט שעשה בגנטיקה של הדגים. במהלך השנים זכה במלגת השתלמות ביפן, אך הקיבוץ סירב לאשר לו לצאת אליה עם משפחתו. המשפחה החליטה לעזוב את הקיבוץ ולצאת בכל זאת ליפן, וכשחזרו לארץ התמקמו בדירה בנתניה. משלחת מטעם הקיבוץ הגיעה אליהם, הודתה בטעות שנעשתה בעניינם, וביקשה מהם לחזור לגן שמואל. הם התרצו מיד וחזרו לקיבוץ. "אני לא מצטערת על זה לרגע", אומרת פרדז'ה, ושמואל מוסיף, "זה פשוט הבית שלי וטוב לי לחיות פה". הלה מציינת את העובדה שהם יצאו לנח"ל בקבוצה של 30 איש, וחזרו לקיבוץ עם עוד שבעה אנשים שהצטרפו אליהם כששמעו מהם כמה טוב שם. "אחד מהם הוא בן זוגי, איציק מזרחי, שהיה המ"כ שלי ובחר להישאר פה. אני רואה בזה ניצחון אישי שלי. גן שמואל בשבילי הוא תמיד הבית, ואני שמחה שגם הילדים והנכדים שלי נמצאים כאן".

 

משפחה מתעדת

 

נטע וגידי סיון, הוא בן קיבוץ והיא הצטרפה עם משפחתה במבצע "מן העיר אל הכפר" בשנת 1953, בני 73, הם כיום המשפחה המתעדת את גן שמואל. נטע מנהלת את הארכיון זה שנים רבות, גידי הצטרף אליה לאחר תקופת פעילות באגף הכלכלה של התנועה הקיבוצית, ולקח על עצמו את הטיפול בעשרות אלפי הצילומים שהנציחו את הקיבוץ מאז הקמתו. "את הארכיון הקימה חברת הקיבוץ, ריקל לב, בשנות ה-50 המוקדמות", מספרת נטע, "היא ישבה בהתחלה במשך כמה חודשים בארכיון הציוני בירושלים, והעתיקה בכתב יד את כל המסמכים הנוגעים לגן שמואל, החל מנטיעת גן האתרוגים על ידי חובבי ציון לפני 115 שנים. המסמכים מלמדים שמטעמי כשרות, העצים לא היו מורכבים, ולכן האתרוגים הגיעו רקובים לאודסה. אחרי שנים נטעו במקום האתרוגים פירות הדר אחרים על עצים מורכבים, ואלה כבר הצליחו להניב פירות מוצלחים. התחלופה במקום הייתה גדולה, עד שהגיעה למקום קבוצת חלוצים גדולה, שהכריזה ב-1921 על הקמת הקיבוץ, וביססה משק שהתחיל לשאת את עצמו".

 

בין המסמכים המצויים בארכיון ניתן למצוא את סידור העבודה היומי בגן שמואל, רשום בתאריכים עבריים, ובו משובצות לצד החברים גם בהמות העבודה לענפים השונים. חקלאי גן שמואל היו הראשונים בארץ שגידלו תפוחי אדמה, והחבר צ'שק היה הראשון שהביא לארץ ממטרות. "צ'שקה", מדייקת נטע ומוסיפה, כי אשתו של צ'שק הייתה המורה הראשונה של ילדי גן שמואל, והיא זו שהניחה את היסוד לחג הביכורים שהפך לחג הדגל של הקיבוץ. "היא התחילה עם הילדים ולאט לאט נסחפו לזה גם החברים, והחג הלך וצמח והוא נחגג בהתלהבות עד היום". השנה החליטו בקיבוץ לא להסתפק במופעי חג השבועות, שבהם השתתפו 400 חברים וילדים בפני קהל של 3,000 איש, והוסיפו לכך במסגרת חגיגות שנת ה-90 תערוכת תצלומים, שנתלו לאורך 150 מטרים על גדר הקיבוץ, ובה תיעוד הקיבוץ מאז הקמתו ועד היום. את התצלומים ההיסטוריים סיפק מהארכיון גידי סיון, שמאז כניסתו לתפקיד העביר למדיה הדיגיטלית כבר 35,000 תצלומים, ועוד היד נטויה.

 

השמוצניקים מעין שמר

 

על הקרע בין ותיקי גן שמואל לוותיקי עין שמר יודע לספר כל אחד מבני הקיבוץ, על אף שהוריהם נמנעו במשך שנים מלדבר על כך. סיון נסמך על תיעוד וידיאו של הוותיקים ועל תמונות מאותה תקופה, כשהוא מספר את גרסת אנשי גן שמואל. "אנשי ההשלמה מבנימינה עברו מספר מקומות בארץ עד שהגיעו לעין שמר", הוא מספר. "כבר מהתחלה משהו לא התחבר ביניהם לבין חברי הקיבוץ. בריאיון עם בולק, מאנשי ההשלמה, הוא מספר שהם הגיעו לקיבוץ מפורק, היו היחידים שקמו בבוקר לעבודה, גילו שהטרקטורים והמנוע של הבאר לא מניעים, ושלאף אחד לא איכפת ששום דבר לא מתפקד. לאט לאט הם השתלטו על העניינים בקיבוץ. יום אחד קרא לבולק צבי לוריא, מוותיקי עין שמר, ואמר לו שהם רוצים לסלק כמה אנשים ובהם בניו גרינבוים, פייגה אילנית, וניומקה גילאי, לימים מומחה ארצי לגד"ש. בולק ענה לו שאו שכולם נשארים או שכולם הולכים. יש בארכיון תמונה שבה הם אורזים את החפצים ועוזבים. הם עברו בתחילה לחדרה, ומשם הגיעו לגן שמואל". רחל שי ואורי אדיב מוסיפים, כי לפני שהגיעו השמוצניקים מבנימינה, רוב חברי גן שמואל היו מפא"ניקים, וחלקם רצו השלמה אחרת שישבה בחדרה והייתה קשורה למפא"י. רק לאחר שאותה השלמה הקימה את קיבוץ משמרות, הוחלט ב-1933 לקבל את החבר'ה מבנימינה, ושנתיים לאחר מכן לעבור לקיבוץ הארצי.

 

ומה חושבים בני הקיבוץ הראשונים על גן שמואל של היום? התחושות מעורבות. אורי אדיב מציין את החיבור המקומי בין תחושת העשייה לתחושת ההצלחה ואת העובדה, שתמיד היה קאדר של אנשים שהיו מוכנים להירתם לעשייה הזו. רחל שי אומרת שגן שמואל תמיד נחשב לקיבוץ עם מוסר עבודה מאוד גבוה. "האם זה עדיין קיים היום? אני לא בטוחה", היא מתנסחת בזהירות. עפרה רותם טוענת במפורש שמוסר העבודה ירד, והוא רחוק מהרף שהציב דור המייסדים. גידי סיון מסביר, שדור הוותיקים היה נוקשה כלפי עצמו וכלפי האחרים, ומשהו מהנוקשות הזו נשאר עד היום בקיבוץ על הועל חסרונותיה. חנני מוסיף, כי לצד מוסר העבודה הגבוה דגלו הוותיקים ברמת חיים צנועה ביותר, וכי כיום קיימת עדיין התחושה שהקיבוץ עשיר, אך החברים לא נהנים מספיק מפירות ההצלחה הכלכלית. נדב מרון מגדיר את ההסתפקות במועט הזו בשתי מילים - "קיבוץ פולני" - ומציע להשקיע יותר בבנייה לחברים ובשיפור רמת החיים. לדעתו, הדור הצעיר לא משקיע מספיק בקיבוץ, וצריך להתחיל לחשוב על תמורה שתניע אותם לשאת יותר בנטל.

 

אי אפשר לסיים כתבה על גן שמואל, בלי לשמוע את הפטריוט מספר אחת של הקיבוץ, מאיר בראון, 70, גם הוא בן הקיבוץ. "אני אוהב את גן שמואל", הוא פותח בהצהרה ברורה. "אני אוהב לחיות פה, לא לשרוד, ורוצה שזה ימשיך להיות קיבוץ. גן שמואל הוא קיבוץ ייחודי בכמה מובנים. הוא הקיבוץ היחיד שלא קם כקיבוץ אלא הפך לקיבוץ לאחר כמה שנים. הוא קיבוץ שהתנהל כל השנים על פי מספר עקרונות, שהמרכזי שבהם הוא, שחיים רק ממה שמרוויחים. הוא הקיבוץ הראשון שהחליט לשלב את ילדי עליית הנוער בתוך המוסד החינוכי, ורבים מהם נשארו בקיבוץ והשפיעו על דמותו ועל אופיו. חברי הקיבוץ בשנותיו הראשונות עשו מאמץ עצום לקלוט את ילדי השואה, וגם הם הפכו לנדבך מרכזי של המקום הזה. החינוך במוסד לחיי קיבוץ ולחיי עבודה, שניתן לבני הקיבוץ ולילדי החוץ כאחד, השפיע על הרבה מחזורים של בנים שהפכו לחברי קיבוץ. גן שמואל גם היה תמיד קיבוץ פוליטי, שדגל בדרך של מפ"ם אשר הפכה לדרך של כולם כיום".

 

אחרי 90 שנה אתה חושב שהשינוי יגיע גם לגן שמואל?

"בניגוד למה שחושבים, אנחנו לא קיבוץ שמרן, ועשינו שינויים מאוד משמעותיים בתנועה הקיבוצית. גן שמואל היה הקיבוץ הראשון שהקים מפעל תעשייתי. ב-1941 הוקם פה מפעל שימורים, שהפך עם השנים למפעל הנוכחי אשר מייצר בקרוב למיליארד שקל. היינו הראשונים שהפכו את המפעל לחברה ציבורית הנסחרת בבורסה. קנינו הרבה אדמות מכספנו, והיינו הראשונים לפתח את הנדל"ן, כשהקמנו פארק מסחרי שמכניס מיליונים. ניסינו לפתח ענפים חדשים באסטרטגיה של משק מעורב. בגן שמואל תמיד ראו בעדיפות ראשונה את המערכות הציבוריות, והשקיעו בהן לפני שהשקיעו בצריכה האישית".

 

על שכר דיפרנציאלי אסור לדבר?

"בשבילי שכר דיפרנציאלי זה כבר לא קיבוץ. במצב הזה עדיף להפעיל את התקנון הרדום שקיבלנו לפני חמש שנים".

 

גן שמואל במספרים:

 

חברי קיבוץ: 505

מועמדים: 92

אוכלוסייה: 850

יחידות דיור: 470

מכוניות: 140

טרקטורים: 36

קלנועיות: 51

קרקע: כ-6,900 דונם מתוכם 1,950 דונם מרכישה עצמית.

תעשייה: גן שמואל מזון, מפעל לייצור חומרי גלם לתעשיית המשקאות הקלים בארץ ובעולם, עם מחזור מכירות המתקרב למיליארד שקל.

חקלאות: גד"ש, פרדס, מטע, רפת, הודים, ברווזייה, מדגה, מכון דגי נוי.

מסחר: סופרמרקט "דוכן גן שמואל", פארק מסחרי בשותפות עם אליעזר פישמן, משרד תכנון, משחטות ומבנים תעשייתיים, חברת סחר בינלאומית, עסק להפקת אירועי ספורט המוניים בשותפות עם משקיע חיצוני, חנות אופניים בשותפות עם חברת טרק ישראל, יזמויות שונות בתחום הרפואה האלטרנטיבית ותרבות הפנאי.

 

תגובות לדף