זה בסדר לכעוס...
אברמלה

זה בסדר לכעוס...

בארוחת ערב של יום ו' אמר לי חבר מתוך תסכול עמוק: "היום נגמר הקיבוץ השיתופי". נזקקתי לרגע קצר בכדי להבין במה מדובר, ונזכרתי – ההצבעה על העישון. לא ידעתי עדיין מה התוצאות, אבל הבנתי שההסתייגות מסבסוד העישון התקבלה. השולחן געש וניכר כעס רב אצל אחדים מן האוכלים. "אני מתנגדת לסבסוד העישון, אבל לא ככה", אמרה אחת האוכלות (שניכר היה שהתיאבון ממנה והלאה). חשבתי שלא נכון יהיה להתווכח בעת הזאת, אלא בעיקר להקשיב, וניסיתי להבין טוב יותר את הטיעונים. בדיעבד, אני מסכם כאן את עמדתי.

"הקיבוץ השיתופי". כיון שלא התקיים אצלנו בעשורים האחרונים דיון על מה זה בדיוק "קיבוץ שיתופי" (לכן המירכאות), איני יודע האם הוא "נגמר היום" בעקבות הצבעת העישון או לא. אני יכול לומר כך: בגן-שמואל, כמו בכל מקום, יש הרבה טובין שניתנים לאנשים באופן דיפרנציאלי, רק למי שצריך. תרופות ניתנות למי שזקוק להן, ואיני סבור שיש קנאה סביב ההקצאה הזאת. אנשים מעדיפים להיות בריאים מאשר לצרוך – אפילו בחינם! – תרופות שמקבל הזולת.

בשל הצבעת העישון עולה הטענה שצריך לבטל את כל התקבולים הדיפרנציאליים אצלנו ולהפריט הכל. שאלת ההפרטות בגן-שמואל היא כבדה ומכובדת, צריך לדון בה, אבל היא אינה קשורה לכאן. ממש לא. סבסוד העישון שונה ברמה עקרונית מכל סבסוד אחר או הקצאה דיפרנציאלית. כאן אנחנו אומרים לאנשים: נעודד אתכם – באמצעות הוזלה ניכרת של מחיר הסיגריות – לעשן ולפגוע בבריאותכם. אין עוד דבר דומה לכך אצלנו. זהו התחום היחידי שבו אנחנו מקצים סכום כסף (לא מבוטל) לחברים לעניין המזיק לבריאותם – ועל הנזק לבריאות אין ויכוח. לטענה של החבר: "הבריאות שלי היא ענייני, ואני דורש את התשובה לצורך שלי בסיגריות כמו אחרים לצרכים שלהם", אני משיב ברור, ש-א. הבריאות שלו אינה עניינו הפרטי (היא תתגלגל אל הציבור בשלב כלשהו), ו-ב. "לא בבית-ספרנו": אתה רוצה לפגוע בבריאותך למרות הכל? זה באמת עניינך; אל תצפה מאיתנו שנסבסד את זה. בהמשך לכך, יש אצלי מידה רבה של תמיהה, כלפי קרובי משפחה של מעשנים, שתומכים בהמשך הסבסוד. הם היו צריכים להיות ראשונים, כך לדעתי, שיצדדו בהפסקתו, ובעידוד קרוביהם להיגמל מעישון.

נכון שסבסוד העישון הוא ותיק (פעם זה היה חלוקת סיגריות חינם לפי מכסה אישית), וראשיתו בתקופה שנזקי העישון לא היו ידועים, אבל העובדה שמחדל נמשך לאורך שנים אינה סיבה להמשיך בכך עוד. את העיוות הזה – שמביא כל שומע חיצוני לפעור את פיו – צריך להפסיק. הטענה בדבר "אבחת חרב" על המעשנים, מדלגת על תחושת אי-נחת וטרוניה גלויה שמלווה את סבסוד הסיגריות אצלנו מזה שנים; אז הפעם התקבלה החלטה שעושה שכל ישר עם העניין.

גמילה. כיון שהתפנו רבע מיליון ₪ של הסיגריות, עלינו להקצות מתוכם כל סכום שיידרש לעידוד הגמילה מעישון. זה יהיה אכן בלתי-נסבל, אם נאמר למעשנים שרוצים עכשיו להפסיק, לפנות למכון אברמסון (למשל) על חשבונם. מוסדות הבריאות והרווחה צריכים עתה לגבש מהר תכנית יזומה של עידוד מעשנים להפסיק: קמפיין לטובת העניין, ומימון הטיפול הדרוש. בכך נוכיח לעצמנו ולילדינו, שאנחנו קהילה אחראית. אז זה בסדר לכעוס, אבל לאחר "שקיעת האבק", גם המעשנים נדרשים לעשות חשיבה הגיונית על מה שארע, ולהבין שדבר לא נעשה בכוונה נגדם, ואולי אפילו הם יוכלו להוציא מתוק מעז.

אברמלה.

 



תגובות לדף