אילן נגדע בדמשק
רן אדליסט

אילן נגדע בדמשק

מאת רן אדליסט

 

 

 

מה אפשר לומר על נער בן תשע-עשרה, שתלה את עצמו על חבל דק ששזר מקרעי מזרן  ובלבד שלא יספר לאויב דברים שאסור לאויב לדעת?

ובלבד שלא יבגוד בעמו, במולדתו, בחבריו, בהוריו, בקיבוצו - שכולם הוא עצמו?

מה אפשר לומר על אורי אילן, שהאמין עד כלות הנשימה שכך צריך לנהוג - וכך נהג?

אפשר לומר הכל, אבל חייבים לומר שהיה איש מופת.

 

איך יכול נער בן תשע-עשרה להיות איש מופת, והוא עדיין לא בגר להיות לאיש של ממש?

בכך שחרף גילו התמודד אורי עם המשימה הקשה והגדולה מכולן: לבחור בין חיים ומוות, בין בגידה ונאמנות - והוא בחר במוות ובנאמנות.

לא רק עניין של נאמנות למדינת ישראל. לא רק עניין של אי- הסגרת סודות ביטחוניים לאויב, לא רק נאמנות לערכים שעליהם גדל - אלא בעיקר האופן שבו זיהה אורי אילן את הערכים ואת הנאמנות, את המדינה עם עצמו, ובעיקר את האופן שבו בחר לא לבגוד בעצמו.

ומיהו איש מופת אם לא זה שאינו בוגד בעצמו בשום מחיר?

 

מעבר לגחמות היסטוריות ואישיות, שבעטיין אנשי מופת הם כאלו, חי הגזע הנדיר של נאמנים לעצמם עד כלות. הגזע ממנו מסתעפים שאר ענפי העץ האנושי: האמת, הכנות, הנכונות, המוכנות - עד הסוף. אחריהם הולכים כל השאר, כל אחד כמידת כוחו ויכולתו.

 

הימים שבהם הלך אורי אילן עד הסוף היו תחילת שנות החמישים. כל הקיום היהודי בארץ עדיין מדמם ורופף אחרי מלחמת השחרור. ובמעשהו הראה אורי לא רק לערבים אלא גם - ואולי בעיקר - ליהודים, שאין לעשות דברים למחצה, אלא ללכת עד הסוף.

 

אורי אילן נולד בגן שמואל ב- 1935. אביו הוא שלמה אילן, אמו פייגה אילנית, אישיות פוליטית בולטת ועסקנית ידועה במפלגתה. גן שמואל הוא קיבוץ של "השומר הצעיר", מושרש באדמה. החברים מאמינים בחיים קשים ובעבודה קשה ובגימוד גמור של האני הפרטי. כך הקימו את המדינה הזו. ואורי אילן הוא בן נאמן לחברה שבה נולד. הוא חונך על אמיתות מוחלטות, על חיים משימתיים למען רעיון.

 

במלחמת השחרור היה אורי בן שלוש- עשרה, נער פתוח שהסתובב בר בחצר המשק, קרא ברעבתנות כל נייר כתוב, הטמיע בתוכו אווירת בית שבו הייתה אמו הדמות הדומיננטית. פייגה אילנית הייתה חברת כנסת מטעם מפ"ם, מפלגה שדגלה באחווה דו-לאומית, יהודית-ערבית. אורי למד אצל בניו גרינבוים, שאביו יצחק גרינבוים היה שר הפנים הראשון של מדינת ישראל. מורו הרווה אותו בתעצומות הנפש של המהפכה הסוציאליסטית. אבל בצד התורה החברתית היה אורי ער לנעשה סביבו. הוא ידע כל מה שקורה בחצר הקיבוץ, ומה שקורה בארץ, וכן את המלחמה הקדמונית, האמיתית, של איכרים על אדמה.

כך למד אורי באותם ימים רחוקים, שאם לא נלך עד הסוף - זה יהיה סופנו.

 

ב- 1953 התגייס אורי אילן לצה"ל. וב- 8 בדצמבר 1954 יצאה חוליה של חמישה חיילים אל מעבר לגבול, כדי לתחזק מכשיר האזנה על קווי טלפון המחברים את קו המוצבים הסוריים באזור קיבוץ דן. שם הקוד לפעולה היה "צרצר" ומנקודת ראותו של נער לוחם היה ברור, שמדינת ישראל תלויה בדיווחים שעברו באותו קו טלפון. והייתה באורי ובחבריו אותה תחושה של עומסים את עמם עלי שכם, גם אם תרגולות היום-יום הקהו אותה, כביכול.

 

החבורה שיצאה הייתה מעין נבחרת, מורכבת משלושה אנשי צנחנים, פקודיו של מאיר הר-ציון: גד קסטלנץ, מאיר יעקובי, ג'קי לינד, וסגן מאיר מוזס שבעבר כבר ביצעה כמה פעמים את חציית הגבול להתקנת המכשיר ולתחזוקו. היחידי  שהצטרף לראשונה לפעולה זו היה אורי אילן.הוא התנדב לפעולה כדי להוכיח שגם "גולני" מסוגלים לבצע פעולות מעבר לגבול.

האתראה ליציאה הייתה תמיד קצרה, ואורי קיבל אותה בביתו בגן שמואל, ביום שבת, ויצא לתפוס טרמפ צפונה.

 

כשעלה הירח חצו את הגבול. כשהגיעו לקרבת המוצבים הסוריים נפתחה עליהם אש. חוליה נוספת, שהייתה אמורה לרתק אליה את המוצבים באזור, לא תפקדה כראוי, וחולית החמישה כותרה ונקראה להיכנע. יעקובי, בן בית-אלפא, עשה חשבון חיים שיש בו שיקול אמת משלו, ואמר "זהו זה, חברה. אין ברירה. אצל הנבלות האלה זה יקח המון זמן." הוא הבין, שצפוי להם שבי ארוך וקשה. הם נשבו והובלו למעצר בקונייטרה, ולחקירה בבית הסוהר אל- מזאה שבדמשק.

 

השנה היא 1954. החוקרים סורים. החקירה ברוטאלית. אורי אילן אינו יודע, שחבריו כבר סיפרו כמעט כל מה שהם יודעים, והוא מאמין שאסור לאויב לדעת שום דבר פרט לשמו, דרגתו ומספרו האישי. הוא מאמין שבטחון ישראל תלוי במתקן הסודי שעליו עבדו, וחשוב מכל - הוא מודע עד לשורשי שערותיו שאם כל חייל יעמוד על משמרתו כמו שצריך, מדינת ישראל תשכון בטח והחברה הישראלית תהייה טובה יותר.

 

שום הרהורים היסטוריים גלובליים וחשבונות כלליים של בטחון ישראל מול חייו שלו אינם עולים בו, משום שהוא חונך לאחריות אישית גמורה על חייו שלו כלפי החברה שבה חי, וכלפי עצמו. הוא יודע שהוא, אורי אילן, מייצג בכלא מזאה את עם ישראל כולו, את בטחון עם ישראל כולו מול אויביו  - ואם הוא יישבר, תישבר המולדת כולה. והוא לא נשבר.

 

מחוץ לחייו של אורי אילן היו הפרטים הקטנים. התחבולות הקטנות שמתחבלת מדינה קטנה החיה במצור מול אויב שרוצה להכחידה. הייתה פוליטיקה והיו מלחמות גנרלים, ומנהיגים שמשכו את המדינה לכיוון זה ואחר. ומשה שרת כתב ביומניו, כי מצא בנפילת החוליה בשבי סימנים לרשלנות בתכנון, וגם האשים את המודיעין - אבל למטה, בשדה ובשטח, חיו, עבדו ולחמו אנשי המופת ששילמו את מחיר ההצלחות, הניסיונות, והכישלונות של המנהיגים והפוליטיקאים.

אורי אילן היה מוכן לשלם את המחיר הזה, הוא היה בשל נפשית לשלם את המחיר הבלתי נמנע הזה במלחמת הקיום. כך חונך באותם ימים של אמונות מוחלטות וחיים משימתיים. כל ההיסטוריה של המאבק על הקמת וקיום המדינה שכנה שם, באותו תא אסירים באל- מזאה, ואורי אילן עמס אותה על כתפיו שלו.

 

המון אנשים יגידו שהיה חמור תמים - אבל אז החמורים התמימים האלה עשו את העבודה השחורה ושפכו את הדם האדום ובלעדיהם לא היינו כאן היום נקודה אחר נקודה. אורי אילן עונה עינויים קשים בידי הסורים, אך לא אמר דבר. ולבסוף, משהחריפו העינויים והאסיר הבודד חש שהוא עלול להגיע למצב של שבירה, עשה את הצעד הגורלי. הוא היה נחוש בהחלטתו שהסורים לא ילמדו מפיו דברים שאסור להם לדעת. הוא לא ידע מה קרה את שאר חבריו. חוקריו סיפרו לו, שכבר הרגו את כולם והוא נותר לבדו. ומשגברה חרדתו שמא יישבר ויבגוד - שזר אורי אילן את קרעי מזרנו לחבל ותלה את עצמו.

 

ב- 13 בינואר, שלושים וחמישה יום אחרי נפילת החוליה בשבי, נכתב בלשכת יומן הרמטכ"ל משה דיין: "כיתת מודיעין של צה"ל עולה על מארב בסוריה. החבר'ה נשבים. אחד הבחורים, אורי אילן, התאבד. נוסעים בערב עם משה לגשר בנות-יעקב. הסורים יחזירו את גופתו של אורי."

  

אחרי מעבר הגבול מביאים את גופתו של אורי לחדר במשמר הירדן. משה דיין נוכח. פס כחול סביב צווארו של אורי, ועל אצבעות רגליו מגלים פתק קשור בחוט. הפתק מחורר בסיכה או בקש דקיק, והחורים סדורים בצורת אותיות. אלוף פיקוד הצפון, משה צדוק, מרים את הפתק וקורא בקול רם את הכתוב: "כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין. איני יודע כלום על היתר. תקברו אותי ליד גבי. נקם. אורי אילן." תחת שמו הוא הוסיף: "יש ניירות בבגדים."

בשעת לילה מאוחרת רוכנים חיילים וקצינים מעל גופתו של חברם, מחפשים בגופו, פורמים את תפרי בגדיו. ליל בלהה, והמת מונח לעיניהם. בבגדיו חבויים פתקים נוספים:

"תחפשו בבגדים צוואתי", כתוב על האחד. "שלום, אורי אילן." "נקם!" אומרת כתובת אחרת, עשויה אף היא בחורי סיכה זעירים. משה דיין מרים את אחד הפתקים שיש בו כיתוב מחורר מול האור וקורא בקול רם: "לא בגדתי".

 

האיש משה דיין, שכביכול ראה הכל, שמע הכל ועשה הכל, לקח אתו את אותו לילה בחדר שבקיבוץ משמר הירדן, אל הנקודות המכריעות של חייו- הוא. כשסיים את הרמטכ"לות דיבר על אורי אילן, וכשהתפטר מממשלת בגין דיבר על רועי רוטברג מנחל עוז, שנרצח בידי מסתננים מחבל עזה כשהוא מעבד את שדהו, ועל אורי אילן שלא בגד בשבי.

 

הפתק "לא בגדתי" היה לסמלו של דור. עשרות ילדים נקראו על שמו של אורי אילן אחרי מותו.

אורי נקבר ליד גבי, כפי שביקש. גבריאל ולד היה פליט שואה יתום, שהובא לגן שמואל במסגרת עליית הנוער. בפברואר 1954 נרצח בידי בדואים באזור המערב הפרוע של בית גוברין.


תגובות לדף