הבנימינאים בגן שמואל
אופיר חנני, שאול קנז, אמיר יצחייק, ענבל רפפורט
הבנימינאים בגן שמואל דוגמא לחזון ולראיה עתידית מתוצרת הבנימינאים ...






1936, 1 במאי, עם כל חברי גן-שמואל, הדגל האדום בידיים של הבנימינאים (יעקב שילוני)
על התכנית הכללית של משקנו - פייגה אילנית, 1944
תכנית אב לבניית הישוב, בגן שמואל


כל אמת, ותהא המובנת ביותר ומקובלת על כולם, כעבור תקופת מה נתקלת בראשונה בהתנגדות, בלעג, כיד המתנגדים הטובה עליהם. רבים מדי האנשים השמרניים אצלנו לא מתוך נאמנות לעקרונות, רק מתוך שגרה: "שנים חיינו גם בלי זה". "אצלינו זה כבר לא יהיה אחרת", וכד'. אולם זה כמו שלכל דבר נכון, שבמשך הזמן הוא חודר ללבבות המתנגדים ונעשה לעצם מעצמם – עד ששוכחים הם שהיו בין המתנגדים ונעשים לחסידים נלהבים של האמת החדשה בבחינת "תמיד אמרנו ככה".
במה הדברים אמורים: כשלצד הרעיון הצודק עומד כח אשר אינו נרתע מהתנגדות והפרעות ואוסף בדרך את החסידים מקרוב באו, עד שהנם עם רב ומתאפשרת הגשמת הרעיון, הלבשתו עור וגידים.

הוא הדין בדבר התכנית כלכלית. אין יודע איפה יהיו: הגורן, מחסני התבואה, האורווה, המוסך ועוד ועוד. אין החלטה סופית לפעולה ממשית לרכישת קרקע נוספת, להרחבת הנקודה. לאי ידיעה זאת יש וקוראים אצלנו: "תכנית כלכלית". אולם התפקידים אשר עומדים לפני קיבוצנו במשך השנים הקרובות: קליטת ההשלמה, גידול הענפים, גידול מספר הילדים, בנין המוסד החינוכי במקום – אינם סובלים פעולות נפרדות, חלקיות. הן תובעות תכנון כללי. תכנון בדרך כלל מוכרח להיות יותר טוב ולעלות פחות כסף וימי עבודה מאשר אנרכיה והיעדר מחשבה תחילה. יבוא זמן ובטרם יבנו נקודה יעשה החריש, הישור, הניקוז, האינסטלציה, הנטיעות, ויקחו בחשבון את הצרכים של ההתרחבות והגידול, אך זה יהיה לכל הנראה באחרית הימים. כיום עלינו לפעול במציאות הקיימת.

התפקיד המרכזי של התכנית הכללית הנו לגלות במשקנו מקסימום אפשרויות מתוך מינימום זעזועים והעברות. את הפתרון יש לחפש ברכישת קרקע נוספת בקרבת המשק. אי אפשר יהיה למרות זה להמנע גם מפגיעה בענפי החצר: גן הירק, המכוורת, הלול והפרדס; אולם זה צריך להיעשות רק במידת ההכרח ובצורה תכניתית. אכן, הבעיות הן רבות: 1) קנית קרקע ואיפה לרכשה. 2) ריכוז בתי-המלאכה והחרושת. 3) מקום למוסד החינוכי. 4) ריכוז בתי הילדים. 5) הדרכים המרכזיות והפנימיות במשק. 6) התכנית צריכה לקחת בחשבון גם את: א. התנאים הפוליטיים במיוחדים של הארץ, יעילות ההגנה על המשק. ב. התנאים המשקיים: בלא להרבות בנקודות שמירה.
ולבסוף יצויין שאין רע בלי טוב בבחינת "גם זו לטובה". במשקים אשר גדלו צמיחה איטית ואורגנית יש שגיאות רבות וחמורות, אשר בחלקן כבר אי אפשר יהיה לתקנן, אולם מאידך יש להם החן המיוחד של הפינות השונות אשר הפכו ל"טבעיות" במרוצת הזמן וצמחו כאין "מעצמן".

אנסה אם כן לשרטט בקווים כלליים את היסודות, אשר נראים לי כחשובים לתכנית הכללית מתוך מגמה תחילה לשמור על רוב הדברים האופייניים המיוחדים לגן-שמואל העתיקה, ואם כי לעתים בשינוי תפקיד. החצרות הנפרדות, החצר הגדולה, שער הכניסה בדרך הוותיקה לגן-שמואל, האקליפטוסים והבריכה, ושהקשר בין החצרות יתהווה על ידי הנטיעות והתפקידים אשר הן תמלאנה.

1. הבעיה הראשונה במעלה הנה רכישת קרקע:
בלעדי זה הדיבורים על תכנית הם דיבורי סרק בלבד. זמן רב הננו מתלבטים בשאלה זו והגיע הזמן לבצע את הפעולה ובמהירות האפשרית. לפי ההצעה האחרונה של ליושק חשבו על רכישת אדמה משצקי ולהעביר את הדרך הראשית מצפון לנקודה בין גן-הירק שלנו לבין פרדס גולדנברג. להעביר את הלולים לשטח של שצקי, להקים את חצר המלאכה ואת הגורן בכרם הזיתים, אשר משמש בחלקו הגדול את הלולים. הצעה זו איננה טובה מכמה בחינות:

א. המשק שלנו צופה דרומה, גם הכביש הראשי וגם תחנת הרכבת נמצאים בדרום ודרום-מערב. הקרקעות שלנו: החמרה, טורקטויב, רביה ואחרון אחרון חביב הביצה – הנן מדרום לנקודה. לא תכליתי אם כן, שהכניסה תהיה מצפון ותאגף את כל המשק.
ב. הבהמות והמכונות תצטריכנה לעשות יום יום דרך מיותרת.
ג. העברת הלולים תצריך כסף רב וימי עבודה רבים.
ד. הלולים הבנויים לא ישמשו למטרות אחרות.
ה. תהיה הכרחית נקודת שמירה נוספת בלולים.
ו. יצטרכו להעביר לחצר המלאכה גם את הנגריה ואת מכון הנדונג.
ז. יצטרכו להעמיד נקודת כח חשמלי נוספת, וזה יעלה למשק בסכום כסף נוסף.

השיקולים האלה מחייבים לחפש פתרון לקניית הקרקע בדרום ובדרום-מזרח לנקודה (כי בדרום –מערב חוצה הרכבת וזה מבטל את חלק הארי של היתרונות).
מתוך החישובים הנ"ל הקרקע המתאימה ביותר לצרכי הנקודה הינה הפרדס של לובין. הפסדנו הזדמנות והפרדס נמכר ליהודי פרטי וקרוב לוודאי שרכישתם של 50 דונם – לפחות – יעלו לנו בהון רב. דעתי היא שגם בתנאים של היום זה הפתרון הרצוי ביותר.
רכישת הפרדס של לובין – יש לה יתרונות כדלקמן:

א. מאפשרת את רציפות השטח של הנקודה בקרבה בלתי אמצעית למרכז.
ב. הדרך הראשית תחזור ל"השיבנו ימינו כקדם" לדרך העתיקה של גן-שמואל (בין הפרדס שלנו ושל לובין).
ג. הדרך קרובה לכביש הראשי ולקרקעות שלנו (חמרה, טורקלטויב, ביצה, רביה), והן לאלאה שהננו מעבדים בסינדיני וכברה).
ד. נקודת שמירה אחת.
ה. לא יהיה צורך בהעברת הלולים.
ו. נקודת הכח החשמלי הקיימת תוכל לשמש גם להבא את חצר המלאכה והחרושת.
ז. השטח הנוסף יהווה חגורת בטחון סביב בתי הילדים ומוסד הילדים העתיד להבנות (על תל כרם הענבים).
ח. לא יהיה צורך להעביר את הנגריה ואת מכון הדונג.

כל החישובים הנ"ל מוכיחים, שהוצאת כספים מרובה תחילה עלולה להשתלם כעבור זמן קצר למדי עם הגשמת התכנית. מאידך – כל קרקע בסביבתנו תעלה בכסף רב מבלי שיהיו לה היתרונות על פרדס לובין ובין כה נשקיע בה כספים רבים אלא בצורות אחרות (העברת בנינים, קו חשמלי נוסף וכד').
הקרקע הנוספת צריכה לשמש: לגורן, מחסני תבואה, אורווה, חצר מלאכה וחרושת, והתרחבות הרפת. לפי הצעה זו תהיה הנקודה מורכבת מחמישה מלבנים גדולים למדי:

1. בתי דירה למבוגרים.
2. בתי ילדים.
3. חצר המשק והמלאכה.
4. המוסד החינוכי.
5. במרכז: החצר הישנה של גן-שמואל.

בכל הביקורים במשק הבטיח הרצפלד לעזור לנו בפתרון שאלת תוספת קרקע לצרכי הנקודה - בהשתתפות ניכרת מצדנו, וחלילה לנו להשהות את דבר רכישת הקרקע. הדבר הזה יהיה בעוכרינו. נוציא סכומים הרבה יותר גדולים מבלי שנבוא על שכרנו.

2. הדרכים:
במשק שאדמתו יקרה כל כך כמו אצלנו צריכה להיות רציונליזציה של הדרכים. היו ויש אצלנו עודף של דרכים פנימיות, המעלות אבק וגורמות לרעש המכונות ולסכנת-חיים לעובר ושב, ובעיקר לילדים, וגוזלות שטח של דונמים רבים מבלי שיש בהן הכרח. הדאגה העיקרית צריכה להיות מופנית לפתרון שאלת הכניסה הראשית למשק.

1. לפי הצעה זו צריכה לעבור הכניסה הראשית לשער העתיק של גן-שמואל.
2. הדרך הראשית יכולה ללכת בצורת ד' בין הפרדסים או לעבור ישר בין הפרדס שלנו ושל לובין.
3. הדרך בין הפרדסים קיימת מכבר ואינה זקוקה אלא לסידור יותר טוב. היא תשמש כדרך הכניסה והיציאה של הפרדס מלבד ענפיה הצדדיים.
4. לאורך הרפת, בית המדגרות תוביל דרך פנימית למטבח.
5. ע"י השער העתיק תהיה ככר חניה למכוניות הזרות.
6. הדרך אשר נוסעים בה כעת (בין גן הירק ופרדס 13), תשאר גם להבא, אולם כדרך פנימית צרה: להוצאת אשפה, כדרך כרזרבית בימי מאורעות, להובלת חולה וכד', אולם בדרך כלל בלי שימוש.

3. שימוש בבניני המשק אשר עומדים במרכז החצר
לבניינים ציבוריים הנה שאלה חשובה מאוד ובאם לא נדע להתאימם לצרכים החדשים תרבה הצפיפות ותפגם התכנית כולה.
חסרים לנו עוד בניינים ציבוריים רבים: מאפיה, מרפאה, בית תרבות (הכולל ספריה, חדר קריאה, חדר נגינה וארכיון של הנקודה). ולילדים חסר חדר אוכל לבית הספר, מטבח, כיתות, חדר טבע, מחסן בגדים. שימוש בבנייני המשק העומדים בשטח הדיור שלעתיד לבוא עלול לפתור בעיות רבות בלי השקעות כספיות יתרות, ואז יהיה צורך לבנות בנייני משק במקום מתאים ומחומר מתאים.

1. בית האריזה הבנוי (שנמסר בזמן המלחמה לבית החרושת) יכול לשמש בהצלחה כחדר-אוכל לכל ילדי בית הספר אשר יהיה הכרחי עם קליטת ילדי הגולה. האגפים יוכלו לשמש ככיתות, חדר טבע או מלאכה לפי השיקול. הבית עומד במרכז בתי הילדים והתפקיד החדש יסייע ליצירת חצר נאה, נוחה ומושלמת לילדים. המטבח יוכל להבנות בשכנותו בשטח של מחסן העבודה.
2. הבית המשמש את המכוורת יעמוד – בעוד שנים מספר בתוך חצר בתי הדירה ממש. אפשר להשתמש בו למרפאה (חדר רפוי וחשמל ובמרפסת חדר המתנה). הבית יוכל לשמש למטרה זו בלי השקעות כמעט ואת בנין המכוורת היה רצוי לבנות במקום המרוחק מהדירות של החברים ושל הילדים בכרם הזיתים הגדול (בין הכוורות).
3. היה רצוי להשתמש בבית המדגרות למאפיה (בגלל הצפיפות וקרבת בית השמוש למטבח כיום ובמקרה של הגדלת החדר-אוכל או המטבח לבנות אותו דרומה במקום המאפיה העומדת כיום בצורת ד'). ואת בית המדגרות לבנות בחצר הלולים פנימה.
4. אחת הבעיות החשובות הנה השמירה על הקיים והמיוחד בגן-שמואל ומאידך יצירת קשר, שלמות בין החצרות השונות בין החלקים שנבנו בזמנים שונים ובסגנון שונה. החצר הישנה של גן-שמואל יכולה למלא את שני התפקידים בעת ובעונה אחת. היא מקשרת בין החצרות השונות שפונות כולן למרכז, ומאידך מפרידה ביניהן ומרחיקה את ענפי החצר מדירות המגורים והילדים. החצר תשמש גם לעתיד הככר המרכזית: למסדרים, מפקדים, תהלוכות, חגיגות בימי מועד ועצרת, וכמגרש ספורטיבי בימים כתיקונם.

בסוף פסוק: הרוסי אומר: "לא בבת אחת נבנתה מוסקווה". ואני מוסיפה שאפילו ריבון כל העולמות הכל יכול טרח ויגע שישה ימים תמימים על מנת להקים את עולמנו, את עמק הבכא שלנו, וזה רבבות רבות של שנים יגעים האנשים לתקן את יצירתו ולהשלים אותה ועדיין רבה המלאכה. וקל וחומר במעשי בני התמותה. שום יצירה לעולם אינה מושלמת דיה ותמיד יש להוסיף לעשות ולשכלל.
אולם דבר אחד ברור: בלי מאמץ ורצון בודאי לא נעשה דבר.
הגיעה השעה להחליט על תכנית כללית ולבצעה בקווים העקריים. ואין להתמהמה. כי חוסר מחשבה בתחילת המעשה סופו כשלון בהמשך הביצוע.
לחלום ולעשות - לעשות ולחלום! תקופה, דרך, ומשהו אישי
על תרומתם הגדולה של הבנימינאים לגן שמואל, מאיר בראון, 2004
יענקל בראון, פעם לולן, - תמיד גזבר
מעטות המילים בשפה העברית העמוסות כל-כך כמו "התיישבות" ו"קיבוץ".
סיפורה של גן-שמואל, שבו מתנסים וכושלים, ומנסים שוב ושוב, ואין בו שום דבר המתקבל מובן מאליו. שבו אין שואלים רק על ה'איך' אלא גם על ה'למה'. וכן שואלים על פיתוח המשק ועל נהלים חברתיים, על צריכה משותפת וגודל קיבוץ ושותפות רעיונית ותכנים חברתיים כל הכל וכל הזמן.
זה סיפור שיש בו להט אמיתי. סיפורם של אנשים צעירים שמגשימים יום יום חלום ציוני ואנושי יחיד ומיוחד. אך הם לעולם לא יודו בכך מפחד עוצמתן של המילים הגבוהות.
ומי כמונו יודע, שמה שנקבע וקובע בסופו של דבר הוא אותו גרעין קשה שיהיה "עוצר חולות", שיעצור את הסחף והחולות הנודדים, שהיכה שורש, וסביבו, בעזרת הסובבים, צמחה תלולית שהפכה להר מתנשא אל-על – קיבוץ גן-שמואל – וזו תרומתם הגדולה של הבנימינאים.
תמיד נחשב קיבוץ גן-שמואל לאחד הקיבוצים הטובים בתנועה, ולא בכדי שמו הולך לפניו. חלקו בגלל הילת העבר, אך גם כיום יש לו במה להתברך, וגם עליו עברו ימים קשים, ימי מבוכה, ערעור אמון ובטחון עצמי, אך תמיד ידע לגלות כוחותיו הפנימיים.
ובכך לבנימינאים ויורשיהם בכל השכבות חלק ענק. יחד עם כל השכבות וההשלמות.
לכל אחד ספורי חיים ודברים שהשפיעו דרך בית אבא ואמא עם האופי הבנימינאי והאמונה. וזהו אחד מהסיפורים שהשפיעו עלי ועל בני דורי:
בשנת 1959, בהיותי חניך כיתה י"ב במוסד החינוכי, שנים בהן המעטנו להגיע לחדרי ההורים, בתוך סערת רוחות גדולה בקיבוץ, הזמין אותי אבא לשיחה. כשאבא יענקל מזמין לשיחה אישית – המשמעויות לכך הן, בדרך כלל, או דאגה קשה, או שאלות כבדות משקל, או הצעות עם רמזים לשינוי-דרך וכיוון (או במילים אחרות: הטפת מוסר...).
הגעתי לשיחה. שלא כהרגלו – חשתי אצלו בהתרגשות רבה, ותוך הנחת ידו על כתפי פתח ואמר, והמלים חתכו בבשר החי, ולרגע לא הובנו: "אמא ואני החלטנו לעזוב את הקיבוץ. קיבוץ שמוסר קרקע אין לו קיום!" והמשיך והסביר: "אני לא מצליח לשכנע את החברים בדבר אי-מסירת שטח ה'תור' לגרנות. למרות שאני משוכנע במיטב הכרתי, החברים לא מקבלים דעתי. קשה לי לכפות את דעתי, אך יש דברים יסודיים, הנשארים למצפון, ואיני יכול לוותר עליהם. ברור שלאחר מעשה לא יוכל לבוא שינוי. קיבוץ בונים לדורות הבאים. אני קובע, שגן-שמואל צריכה היתה ליצור יש מאין ולרכוש במאמץ אדיר קרקעות מידיים פרטיות. אי אפשר לוותר על קרקע במרכז הקיבוץ העתידי".
הסערה, כאמור, היתה גדולה, והרגשות געשו, ואני חשתי ולא תמיד הבנתי עוצמת רגשות אדירה זו.
יש בחיים צמתים ורגעים, בהם נקבעים השקפת עולם ורגשות להרבה שנים. באותה שיחה, בתקופת מאבק קשה וכואב שניהל אבא, תוך הסבר שגם אם לא תמיד הסכמתי איתו, לפחות הבנתי – נכנס לדמי נושא הקרקע וחשיבותה. על שלד זה צמחה עם השנים הסכמה כמעט כללית למהלכים שנעשו. עברנו דרך ארוכה, ביצענו יחד דברים גדולים. הייתי שותף לויכוחים קשים ומתישים, מלאי התלבטויות ומורטי עצבים. פעמים רבות היתה הרגשה של פיספוס, או מחשבה שאפשר היה לגמור הסכם טוב יותר. וכמו בכל משא ומתן, לאחר החתימה תמיד היה מי שאמר: "אפשר היה לגמור יותר טוב...". אך הכל נעשה תוך אמונה, שלמרות הכל – לא ברור כיצד עברה מאחד לשני. תמיד הרגשתי שאסור לנו לא-להחליט – מה שבדרך כלל הכי קל אצלנו. ומאז 1909 (1909!...) על קניות ועיסקות שבוצעו – לא התחרטנו, ועל מה שלא עשינו – הצטערנו.
לא תמיד הרגשתי טובה. הזמן עושה את שלו, ולצערי – אנשים נוהגים לשכוח את המעשה הגדול המבסס ואופף את ביתנו. בשבילי, קיבוץ גן שמואל – לפני הכל – הוא בית, שורשים, משפחה וחברים. אותו אני אוהב בטוב וברע, ולמענו מוכן לעשות הכל.
במהלך השנים נפגשתי עם עשרות חברים שהיו שותפים למהלכים ולזכרונות. מרתקים היו המפגשים עם הוותיקים, הדור הראשון. אלה הגזעים, שהיו שותפים בהווה וחוזי-העתיד למהלכים המסופרים, והלכו לעולמם. ידיעותיהם וסיפורים מפיהם שווים הרבה יותר ממסמכים בארכיון. עם רבים מהמייסדים יצא לי לשוחח, ותמיד חשתי אצלם את ההכרה בגודל המעשה, ושמחה וסיפוק על שהצליחו להעביר ליורשיהם את המסר העיקרי.
בשנים האחרונות חלו שינויים גדולים בחיינו בקיבוץ. לא את כולם קיבלתי, ורבים מהם גרמו לי להרבה סימני שאלה. אך השינוי הכבד ביותר הינו המהפך שחל בהתייחסות לקרקע, לאדמה: הפתח הענק שנפתח למימוש הקרקע, בחלקה הגדול, לא רק לחקלאות ותעשייה, אלא גם לפיתוח נדל"ן וענפים חדשים. לא קל לכתוב זאת, ויתכן שגם לא נכון לכתוב דברים, שבטעות עלולים לרפות ידיים בענפי החקלאות. ברור לי שחל מהפך, המאפשר – בתבונה ובלי לאבד את הראש! – לצאת, בעזרת נכס זה, שאיש לא חזה היקפיו, ממצב כלכלי נתון, ולשפרו. לעצמי אני חושב, וחשבתי הרבה, האם ליבם של אבא ובני דורו היה עומד בשינוי-כיוון זה.
היש הוא שלנו, ונראה לי שגן-שמואל מסוגלת לקיים חייה בכבוד, והכל – בזכות המסורת שיצרנו, שאינה חולפת עם הרוח – הבנימינאים! רוח אשר נרכשה בזכות האישיות והמעשה.
וכל הלומד את תולדות העשייה הגדולה, וכל המהלך בשבילי הקיבוץ ושדותיו יראה את המעשה הגדול שנעשה על-ידי הקיבוץ וחבריו. כך ייעשה משפט-צדק לחזון אמיתי, שרק ההיסטוריה תוכל לשפוט.
ותודה לתרומת הבנימינאים לכך!
מאיר בראון מגלה את האתר המקורי של קיבוץ בנימינה
תגובות לדף