כמה מלים טובות על הבנימינאים
עמירה הגני
כמה מלים טובות על הבנימינאים
עמירה הגני, 8.5.04
האמת, עד שבאתי לגן שמואל לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה: הבנימינאים. בכלל לא ידעתי הרבה על הקיבוץ הזה, אבל מהצעד שעשיתי כשבאתי הנה לא היתה חזרה, והשנים נוצלו לחשיפת הגיאולוגיה המסובכת שממנה ועליה נבנה הקיבוץ.
רק אחרי שנים לא מעטות, כשנתבקשתי למיין כמה חביות מלאות ספרים ישנים, עיתונים, תיקים מתפוררים ושאר אשפה שעמדו בצריף הספריה הישן, התגלגל לידי מין כרך גדול מכורך ביד, שתוכו – עמודי נייר משובח, מכוסים כתבי יד קליגרפיים, ומביאים דברי חברים בשיחות על עניינים שכבר אינם נוגעים לאיש. מה שריתק אותי, היה שמות הדוברים. הם היו מוכרים לי באורח מוזר, כולם נושאי צלילי פולני מובהק – ומוכר מאד, אני מודה. כמה מהם היו מכאן: בולק-קובק-יענקל ב. ויענקל ש.- ושמחה א. ושמחה פ. – את אלה כבר הכרתי אז היטב. אבל היו שם גם שמות אחרים: ברוך ואברומצ'ה ואהרונצ'יק ואברמק – גם זה היה מוכר, אבל לא מעכשיו ולא מכאן. רק אני יכולתי אז לזהות אותם ולהבין את ההקשר, ודווקא אני היא שמצאתי את ספר הפרוטוקולים העתיק והמדהים של קיבוץ השומר הצעיר א', זה הענק, זה שהתפלג, קצת לאחר עלייתו, לקבוצה שהלכה לבנימינה ולקבוצה שנשארה בחדרה, ובמלים אחרות – לאלה שהתיישבו בעין החורש (וביניהם גדלתי) ולאלה שהגיעו לגן שמואל (ואליהם הגעתי).
היום, "הבנימינאים" זה מושג בתולדותינו. בשנים ההן זה היה שמה של התשתית, שמו של הבסיס. עליו נבנה כאן המשק הגדול וממנו צמחה החברה המתרחבת. מי שקרא קצת מהפרוטוקולים של שיחות הקיבוץ, או רשימות מהעלונים שלא חדלו להופיע, יכול היה להמחיש לעצמו מונחים כמו אחריות, כמו איכפתיות, כמו התפרשות על מרחבים שנפתחים – קודם כל שדות, במובן הישיר ביותר, אבל גם השבחת הרפת וביסוס הלול וחידושי גן הירק. הבנימינאים לא המציאו את גן שמואל, הדבר היפה ביותר שניתן לדעתי לומר עליהם הוא, שהם אימצו את קבוצת המייסדים הקטנה עם המשק המתהווה וגם אומצו אל חיקה, הם השכילו לראות את האפשרויות הטמונות כאן, והם הסתערו כמו חזית פרושה מקצה האופק אל קצהו - לממש הכל, עד גבול היכולת. וככה הפכו להיות גם הם הוריו ומולידיו של הקיבוץ – ובזכות מלאה.

כשנעשיתי מחנכת של קבוצות אלון וחבצלת, פגשתי לא רק את צעירי ילדיהם, אלא – בהקשר העבודה החינוכית – גם אותם עצמם. ואני לא אשכח כנראה את יענקל שילוני מקשיב לי בשקט גמור כשאני מרצה לו על טיפול פסיכולוגי – לא חשוב מאיזו סיבה – וסוגר ענין במשפט אחד: "אני לא מאמין באף מלה ממה שהסברת לי, אבל את המחנכת אז אני אתמוך". או את יענקל בראון מקשיב למעללי חנוך (כן, כן, היו גם כאלה אי-אז בימים), שומע אותי מתרצת למה העפתי את הילד מהכיתה, ואומר בחיוך הדק והממזרי שלו: "אל תצטדקי, מה שהוא ילמד בתוך הכיתה הוא יוכל ללמוד גם בחוץ…", או את בולק מסכם ויכוח בחבר העובדים של המוסד במשפט בן האלמוות: "נו, חברים, צריך להחליט: כך, או כך, או כל אפשרות אחרת".

היה לי כבוד גמור ומוחלט כלפיהם. זה היה הקיבוץ שלהם והם לקחו על עצמם את כל האחריות. הם היו ביקורתיים מאד ושיפוטיים מאד, ונקודת ההסתכלות שלהם על העולם ועל האדם היתה חמורה ותובענית, ולכן אולי לא מיצו את כל השמחה בפרי עמלם, שגם היא יכלה להיות נחלתם, עם האדמה שהם נהרגו עליה ועם המים שהם כבשו להם ועם משטר החיים שהנהיגו כאן בבואם הנה. אבל זה היה החינוך שספגו וגם הקרינו על ילדיהם, וכשהזדקנו ונוכחו לדעת שיש לכל זה המשך – הם ידעו שכל הקושי לא היה לשווא. זה לא סתם הרבה. זה המון!

וזה, חברים יקרים, צאצאי הבנימינאים ההם ובהחלט ממשיכיהם, זה הרי בעצם אתם. להם היה הסיפוק. לכם – הגאווה. הם הביטו לפנים וידעו שצדקו. אתם הינכם הצדק שלהם. ואתם מביטים היום לאחור ומתברכים בהם. הם גאוותכם, ובצדק.
תגובות לדף