אבישי טבת
אבישי טבת
  10/12/1947
  3/5/2021
ארץ לידה  ישראל
יישוב/עיר  קיבוץ ניר דוד
בן/בת זוג  רחל
הורה של  נצר, ברק, דור ופלג


אבישי טבת | קורותיו

אבישי נולד ב-10 לדצמבר 1947 בקיבוץ ניר דוד. בן בכור למאיר ורחל טרצביצקי, שורדי שואה שעלו ארצה במסגרת "השומר הצעיר" לאחר המלחמה, והקימו ביתם כחלוצים בקיבוץ ניר דוד (תל עמל) שבעמק בית שאן. חמש שנים לאחר מכן הצטרף למשפחה אחיו הצעיר עקיבא.

את ילדותו העביר בקיבוץ ניר דוד בקבוצת "עומר" ולאחר מכן במוסד החינוכי "גלבוע".

בשנת 1965 התגייס לצבא כלוחם בחיל התותחנים. במסגרת שירותו לחם במלחמת ששת הימים בחזית הצפונית.

זמן קצר לאחר שחרורו מהשירות הסדיר הכיר את רחל. אמנם אבישי איחר מעט לפגישתם הראשונה, אך היא חיכתה לו ומהר מאוד הבין שעמה הוא רוצה להקים בית ומשפחה.

ב-7 לספטמבר 1971 נישאו רחל ואבישי בחתונה משותפת עם שני זוגות נוספים, כפי שהיה נהוג אז, בקיבוץ ניר דוד ולאחר זמן קצר קבעו את ביתם בגן שמואל.

 

לזוג הצעיר נולדו ארבעה בנים, ברק, נצר, דור ופלג. לאחר לידת הבנים הבכורים הצטרפה שרי למשפחה. לאורך השנים פתחו רחל ואבישי את ביתם וליבם לילדי חוץ רבים שהתחנכו בקיבוץ.

אבישי ראה חשיבות גדולה בתרומה למדינה. בשירות המילואים לחם במלחמת יום הכיפורים ולאחריה נמנה על מייסדי מחלקת הנפגעים באגף כח האדם בצה"ל. במסגרת שירותו במחלקת הנפגעים שימש, בין היתר, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, כבכיר בר"מ 2 בבית החולים רמב"ם, לשם הגיעו מרבית הנפגעים. לאחר מכן היה מהיוזמים והמובילים של קייטנת יתומי ואלמנות צה"ל. בין תפקידיו השונים שימש, בין היתר, כאיש קשר מטעם הצבא למשפחתו של עדי אביטן ז"ל, אשר נחטף בהר דב. משירות המילואים השתחרר בדרגת סגן אלוף.

בשנת 1978 יצא ללימודי הוראת אומנות ומלאכה באורנים ועבד כמורה למלאכה במוסד החינוכי בגן שמואל ומאוחר יותר בבית הספר האיזורי לאורך שנים רבות.

במקביל, בשנת 1985 יזם אבישי פעילות של ליווי משפחות שכולות ונפגעי צה"ל במסגרת מחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי בתנועה הקיבוצית. במסגרת תפקידו נגע באנשים רבים להם נתן , תמיכה, סיוע וכל הנדרש תוך רגישות, מקצועיות ומחויבות אין קץ.

ב-1990 במסגרת פרויקט סיוע של קיבוצים וותיקים לקיבוצים צעירים, עברו אבישי והמשפחה לקיבוץ סמר שבערבה למשך שנה. בשנה זו לימד בתיכון "מעלה שחרות" בקיבוץ יטבתה ובמקביל המשיך בעשייתו במסגרת התנועה הקיבוצית.

החדשות ליוו את ימיו ולילותיו, הימים ימי צה"ל בלבנון ולמרבה הצער העבודה לא הסתיימה. בשנת 1997 התרחש אסון המסוקים, בו נהרגו 73 חיילים, 13 מתוכם מבני התנועה הקיבוצית. אבישי הצטרף עוד באותו הערב לחמ"ל המיוחד שנפתח לטפל באסון ולאחריו הכניס לחייו וליבו 13 משפחות חדשות ברגען הקשה מכל.

לאחר עשרות שנים סיים אבישי את פעילותו במסגרת התנועה הקיבוצית, ומצא בית חם ואוהב בתנועת הקיבוץ הדתי, שעם אנשיה היה מיודד לאורך כל שנות עשייתו. במסגרת זו הקים מיזם לליווי ותמיכה בבני ובנות הקיבוצים הדתיים וליווי מועצות אזוריות שביקשו את שירותיו, סיועו ועצתו. מבין המועצות שליווה היו מועצות שער הנגב ואשכול שבעוטף עזה, אשר ספגו פגיעות ואבדות רבות במהלך סבבי הלחימה שאירעו בשנים אלו.

גם לאחר שסיים את פעילותו הרשמית במסגרת התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי המשיך ללוות את המשפחות והאנשים שהכניס לליבו. הוא לא ראה בתפקידו עבודה אלא שליחות וכך פעל לכל אורך הדרך.

אבישי ניחן בידי זהב, וליווה את עשייתו באומנות ויצירה. עבודות פסיפס, קרמיקה, ויטראז' ותכשיטנות מעשה ידיו, מקשטות בתים רבים ואת חדר האוכל של הקיבוץ בחגים. 

אבישי ראה חשיבות גדולה בקהילה הקיבוצית, היה פעיל ומעורב בתחומים שונים בקיבוץ, העביר בהתנדבות חוגים ושר בחבורת הזמר המלווה את חג השבועות בקיבוץ עשרות שנים.

לאורך השנים ולצד עשייתו התנדב לשליחויות קצרות מטעם הסוכנות היהודית וסייע בהעלאת יהודי אוקראינה וברית המועצות לארץ. בשנים האחרונות התנדב בארגונים ער"ן ונט"ל ותרם מניסיונו העשיר וכן העביר בהתנדבות סדנאות יצירה בקייטנות של תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו".

בשנת 2010 הפך לראשונה לסב מאושר ולימים נהיה סב לתשעה נכדים.

אלון, ארז ועומר נכדיו מאיריס וברק.

אלה, יותם ושני נכדיו מהדר ונצר.

אמיר, תמר וירדן נכדיו משירי ודור.

אבישי, היה בראש ובראשונה איש משפחה אוהב עם לב ענק ונכונות תמידית לנתינה ועשייה למען האחר, בשקט, בצניעות ובענווה ייחודית.

אהב את המדינה, את הקיבוץ, את שליחותו ומעל הכל את המשפחה.

הותיר אחריו את אשתו רחל, אחיו הצעיר עקיבא, ילדיו וכלותיו ברק ואיריס, נצר והדר דור ושירי, פלג, שרי, ותשעה נכדים. 

יהי זכרו ברוך.



הספד מהבנים | ברק, נצר, דור ופלג

בימים האחרונים ניסינו לספר על אבא, לכתוב, לסדר, לארגן את הזכרונות ואת המחשבות. לדייק את קורות החיים ואת הרצף הכרונולוגי. כל שיחת טלפון, הודעה, מפגש עם מכריו או תגובה ברשתות החברתיות גילו לנו סיפור נוסף. בכל פעם קיבלנו חתיכה נוספת לפאזל.

ידענו כמה אבא היה משמעותי לאנשים הרבים בהם נגע ולהם עזר וסייע. חשבנו שיש לנו תמונה לא רעה על פועלו, אך הזמן האחרון והימים האלה מבהירים לנו שלא הערכנו נכון את ההיקף ועומק ההשפעה על האנשים השונים.

לאבא היה קול ייחודי: דעתן ורודף צדק, ובו בזמן מוזיקלי. קול נמוך וסמכותי אך בעל רוך, כאשר דרך כל שינוי קטן בטון אתה מבין מיד מה שלומו ומה דעתו, יותר מאשר מהמשפטים שיספרו על כך אחר כך.

 

ביומולדת 70 איחלנו לו:

"שהשנים הבאות יהיו השנים שלך ושל אמא, שנים של המון ביחד, בקיבוץ, בארץ וכמובן בעולם - כמו שאתם כל כך אוהבים".

רצינו שיעשה את מה שהוא אוהב, אבל אבא קיבל עוד פניה לעזרה ועוד בקשה לסיוע והוא נרתם כפי שרק הוא יודע.

 

אבא היה טיפוס של ניגודים:

מצד אחד אדם יצירתי בצורה בלתי רגילה, בעל נגיעה אמנותית מגוונת ומיוחדת ומצד שני איש  שמחובר למסורות ודפוסים קבועים. רק בפסח האחרון, כאשר נלחם בקורונה הקשה בה חלה, היה לו מאוד חשוב שנתלה את קישוט הפסיפס שהכין לחדר האוכל לכבוד החג.

מצד אחד יכול להעדר מהבית שעות רבות בניסיון לעזור למי שפנה אליו או במקרה נקלע לדרכו, ומצד שני ניתן למצוא אותו ישוב באוהל 12 בתל נוף שעתיים וחצי, אחרי שבא במיוחד, מחכה לאחד מאיתנו שיחזור מצניחה כדי לקחת אותו הביתה, או לעבור בבאר שבע, בדרך לחיפה, כי משם יוצאת ההסעה לבה"ד 1.

מצד אחד איש חינוך מקובע ונוקשה לעיתים, כשגם אם אחד מאיתנו היה מוציא ציון גבוה במבחן הוא היה אומר: " 98? יכולת יותר...", מצד שני מציע לדור בן ה12 להצטרף אליו בפעם הבאה שהוא מחליט ללכת ברגל מבית הספר 10 ק"מ (בזמן שכל המשטרה והקיבוץ על הרגליים).

 

הפיכתו של אבא לסבא הפכה אותו למאושר, הוא אהב את הנכדים והם היו מקור גאווה עבורו. לכל אחד ואחת מהם היתה פינה מיוחדת אצל אבא, הם בנו איתו אוספים והוא באדיקות היה עושה איתם פעילויות יצירה ואמנות לכל הגן.

  

החודשים האחרונים היו קשים ומאתגרים לכולנו, והימים האחרונים היו אינטנסיביים, מהירים ואכזריים, ותפסו אותנו לא מוכנים מופתעים והמומים.

יחד עם זאת היו לנו נקודות אור לא מעטות, שבהן בחרנו להתמקד, ובראשן זמן האיכות שהיה לנו עם אבא בחצי השנה האחרונה, בטיפולים האינטנסיביים שעבר. ככל שהטיפול במחלה התקדם, כך העמיקו השיחות ורמת השיתוף ואבא נפתח אלינו, כמו שלא נפתח בכל השנים שקדמו לזה.

גילינו עד כמה החברים של ההורים שלנו מסורים, טובים ואכפתיים. הם לא עזבו את ההורים לרגע ודאגו לעטוף אותם מסביב לשעון.

לראות אותם מתאספים מחוץ לביתם כשההורים היו בבידוד, כדי לערוך איתם קבלת שבת מלווה בשירים ולראות את האושר וההתרגשות שזה מסב לאבא ואמא, היה מרגש עד דמעות. אנחנו מאחלים לעצמנו ולכל מי שפה חברים כאלה.

גילינו איך במערכת הרפואה הציבורית יש רופאים שרואים את החולה לפני הכל וטיפלו ברגישות, באכפתיות ובמסירות באבא עד הרגע האחרון. שניים מהם נהפכו להיות חלק מהמשפחה שלנו. תודה לכם מקס ונופרת.

גילינו שוב את עוצמתו של הקיבוץ, של מערכת הבריאות שלו ושל האנשים הרבים שדאגו, התעניינו, ועזרו לאבא, לאמא ולנו להאיר את התקופה החשוכה הזאת.

 

וגילינו שוב כמה אהבה, מסירות, כוח ועוצמה יש באמא שלנו שהיא הלב והמנוע של המשפחה.

אמא אנחנו אוהבים אותך

 

אבא - הימים האחרונים היו קשים. רצית לחיות עוד, היו לך תוכניות וחלומות שנלחמת כדי להגשים אותם, אך בניגוד למלחמות קודמות הפעם הם התפוגגו מהר מדי. לך ולנו.

שלשום משהכאבים והסבל הפכו קשים מנשוא ביקשת שנשחרר אותך. היה לנו קשה מאוד כי רצינו ליהנות איתך וממך, רק עוד קצת וידענו שזה הדדי.

כיבדנו את בקשתך ושיחררנו אותך לדרכך באהבה גדולה ועצב עמוק מאוד והלכת מאיתנו שליו ורגוע ומוקף בכולנו.

אמנם אנחנו נפרדים, אבל נשארים ביחד. תמיד תהיה חלק מאיתנו ובכל אחד מאיתנו תמיד יהיה חלק ממך.

התכנסו כאן היום אנשים רבים ושונים המאמינים אמונות שונות. אם אכן קיימים מלאכים בשמיים, עומדת בפניהם משימה לא פשוטה והיא לעמוד בסטנדרט הגבוה של המלאך שהצטרף אליהם.

אבא אנחנו אוהבים אותך וכבר מתגעגעים.



אבישי אחי | עקיבא טבת
 
לא היינו אחים חברים. אפשר להגיד אפילו, שהיינו קצת זרים האחד לשני. הקשר בינינו נבנה מחדש בעיקר בזכות נשותינו החכמות שהשכילו לגלות אותנו האחד לשני מחדש.

כילדים בקיבוץ שנינו היינו מהילדים הפחות מקובלים. כאח צעיר, חיפשתי בך מודל להערצה. אך אתה לא היית ספורטאי מצטיין, לא מלך הכיתה, לא הקיבוצניק החזק יפה הבלורית והתואר.

וכך התרחקו דרכינו. כל אחד בעולמו, נאבק על מקומו, בחברה לא מרחמת.

ובכל זאת, היה חוט מקשר, סמוי, של חיפוש זהות. כילדים להורים ניצולי שואה, ירשנו מהם את יצר ההישרדות. כל אחד מאתנו חיפש סוג של גאולה. הצורך להשתייך, להיות נאהב.

ואז פגשת את רחל, רוחלה,  והאור חדר אל חייך. אהבתה חיזקה אותך, אפשרה לך להסיר את אפודי המגן ולגלות את מי שאתה באמת.

את כל היופי שהיה מכוסה בשכבות על שכבות של הגנה.

מסע הגאולה הזה יצר משפחה מופלאה. ״משפחה מנצחת״ זה הכינוי שלי ושל חנה למשפחתכם.

הנה סיבה ראשונה להערצה.

ואז התגלה גם מסע חייך של עזרה לזולת. הקדשת את פועלך לתמיכה במשפחות הנופלים, באלמנות ביתומים, בהורים השכולים בלוחמים עצמם; פגועי הנפש ופגועי הגפיים. 

״המלאך״ זה הכינוי שדבק בך. והכל בצניעות מתוך אהבת חינם.

סיבה שניה להפוך למעריץ שלך.

 וכעת המחלה הארורה הזו; זה לא היה מאבק הרואי. זה היה מאבק נואש, ועמדת בו בגבורה. הפרידה שלנו לפני יומיים היא עבורי מודל לתעוזה והשלמה.

הנה עוד סיבה להערצה.

אחי היקר. אני מעריץ שלך. אתה מודל עבורי.

אנסה בכל מעודי ללכת בדרכך. דרך של אהבה. נתינה והשלמה.

אוהב אותך מאוד.



אבישי היקר | אייל אביטן

ביום אחד הופעת לנו באמצע החיים ברגע הכי קשה שלנו, שבו הודיעו לנו על החטיפה של עדי ללבנון באוקטובר 2000.
ואתה כמו מלאך נכנסת אלינו למשפחה , היית החוליה המקשרת ביננו לבין הצבא במאבק להחזרתם של עדי בני ועומר.
ידעת להעביר את המסרים ביננו לצבא בדרך שלך, ידעת להכיל אותנו עם כל הדאגה והחוסר אונים שלנו אל מול המציאות הכואבת, ספגת ביקורת ולעיתים טענות שלנו מול המערכת שלא תמיד ידעה להשיב לכל סיטואציה.
עברנו יחד שלוש וחצי שנים שנדמה היה שהיית חלק מהמשפחה ,תמיד היית נוכח אצלנו בבית ,עד ל-29 בינואר 2004 היום שבו החזרנו את עדי הביתה למנוחת עולמים.
אז נדמה היה שחזרת למשפחתך,
 אבל אז כבר הפכנו למשפחה אחת .
השנים חלפו הקמנו משפחות משלנו ואתה
תמיד היית קשוב לכל שאלה ולכל בקשה לעזרה.
בחודשים האחרונים התמודדת עם המחלה הארורה אף אחד לא האמין שכך זה יגמר אבל כנראה שבשמים מישהו צריך אותך לעזרה ולהתייעצות.

אבישי היקר היתה לנו הזכות להכיר אותך ואת אישיותך המיוחדת ואת משפחתך המדהימה.

לנו נשאר לשלוח המון תמיכה , חיבוקים וחיזוקים לרחל ולילדים נצר ברק דור פלג ושרי,
 לך נאחל שתנוח על משכבך בשלום חבר יקר

 

אבישי טבת, זכרונו לברכה | נחמיה רפל


רבים מאיתנו הכירו את אבישי טבת, שהלך השבוע לעולמו לאחר התמודדות עם מחלה קשה. דומני שלא רבים יודעים שאבישי, חניך השומר הצעיר וחבר קיבוץ גן-שמואל, היה פעיל מן המניין במזכירות הקיבוץ הדתי!

 

את אבישי הכירו משפחות שכולות, אותן ליווה מרגע קבלת הבשורה המרה על נפילת בן המשפחה, עמן שמר על קשר לאורך שנים ארוכות, ולהן סייע בהתמודדות הרגשית, הנפשית והכלכלית. את אבישי הכירו חיילים שנפגעו במהלך שירותם הצבאי, וזכו – הם ומשפחותיהם – בליווי אוהב ומקצועי בדרך להחלמתם ולהשגת זכויותיהם. בימים האלה, על רקע מצוקתו של איציק סעידיאן שהבעירה את המדינה, בולט בעוצמתו הטיפול הרגיש, המסור, הנכון והמקצועי אותו זכינו לקבל מאבישי. תודה מיוחדת חבים לו עשרות בנים ובנות בוגרי י"ב שצה"ל סירב לגייסם מסיבות שונות, ובמבט לאחור אפשר לומר: בזכות פועלו של אבישי כולם גויסו ושירתו בצה"ל.

 

אבישי היה אמן רב-תחומי, והוא הפליא לעשות בפסיפס, קרמיקה, ציור, שירה ועוד. הכשרתו המקצועית היתה בתחום האמנות, וגם בתקופות עמוסות בטיפול בנפגעי צה"ל הוא המשיך לעבוד כמורה לאמנות וכמטפל ב"תרפיה באמנות". לקראת מועדי ישראל ולקראת חגי קיבוצו, הכין אבישי יצירות אמנות ענקיות, שהאירו, פיארו ומקשטים גם כיום את חדר האוכל של קיבוצו. פעמים אחדות באתי לבקר אותו בביתו דווקא בשבוע שקדם לחג השבועות, כדי לראות ולהתרשם מההכנות שהוא וחבריו עשו לקראת חג הקציר והביכורים, אירוע תרבותי יהודי-ארצישראלי ענק המושך אליו כל שנה למעלה מ- 3,000 חברים ואורחים.

 

מאז "עופרת יצוקה" עבד אבישי באינטנסיביות רבה עם תושבי עוטף עזה, והביא תשובות חיוניות ומרגיעות למשפחות רבות. פלא היה בעיניי לא רק איכות עבודתו אלא גם יכולתו להכיל את הכמות המצטברת: לצערנו,  משנה לשנה נוספו עוד צעירים ומשפחות להן סייע, והוא לא שכח אף לא אחד, לכולם מצא מקום בליבו, ועם כולם שמר על קשר שנמשך שנים רבות.

 

לעולם אזכור דברים שאמרה לי אחת מחברות הקבה"ד לאחר פיגוע בירושלים בו נפצעה בתה. אמרה לי הָאֵם: "מדברים איתי כל הזמן, רופאים, עובדים סוציאליים, אנשי משרד הביטחון ועוד ועוד, אבל רק אחד מקשיב לי, מבין אותי, מרגיע אותי, משוחח עמי, וזה – אבישי. הוא נכס אמיתי!".

חבל על דאבדין.


תנועת הקיבוץ הדתי מרכינה ראש עם לכתו של אבישי טבת 
בדף פייסבוק | הקליקו כאן


אבישי מת | עדנה בשן 

אבישי מת, אבישי מת בלילה. משלשום ,כשהייתי אצלך והבנתי שאתה הולך ונפרד מאתנו, אני
מגלגלת בראש מילים, חצאי משפטים, תמונות, שארצה להגיד לך כפרידה, והמילים באות בי טיפין טיפין.
התייתמתי מאז ומתמיד היינו שלישיה. אבישי, אריה ואני. אחים. לא ביולוגיים. אחים לניסוי סוציולוגי, יותר נכון ניסוי אנתרופולוגי. היינו משולש, כמו אי מוקף בים קבוצת הילדים שגדלה אתנו. אנחנו הכי קטנים,
אולי איטיים, מן צביים שכאלה. רגישים, רגישים במידה. ילדים להורים פליטים, שורדים, מהגרים, עולים חדשים שהעמידו פנים שהם חלוצים. עם עברית רצוצה ופולנית/אידיש שוטפת. ואנחנו השלושה כמו דבוקה, מולחמים אחד לשני בסיבים שאינם נראים. רק אנחנו יודעים. אנחנו מוחתמים.
במשרד הפנים לא הונפקה כל תעודה על השלישיה שנולדה, לא תמצאו תיעוד בשום רשומות. גם בתעודת הפטירה שלך זה לא ירשם. אבל אנחנו תמיד ידענו בד.נ.א. פנימי שכזה שאנחנו הרכב, אחוזים זה בזה.
כשסיפרת לי שאתה חולה, היחיד שביקשת שאתקשר אליו היה, אריה. גם אתמול כשפלג התקשר מבית החולים והזמין אותי להגיע. אריה היה היחיד שידעתי שאני חייבת לדבר איתו עוד לפני.
אריה התקשר אתמול בבוקר, שאל מה? אני בכיתי והוא אמר: "ההרכב שלנו נשבר, אנחנו עכשיו בהרכב חסר". ואני הבנתי , רק אז הבנתי , מה היינו האחד לשני בשלישיה הזאת. מן תחליף הורי.
סימליאק לעת צרה.
היו ימים, לפעמים חודשים ואפילו שנים שלא התראינו, לא נפגשנו, לא החלפנו מילה. כל אחד חי את חייו, בנה את ביתו ומשפחתו. אבל אתמול, פתאום הבנתי , שאני מתהלכת בעולם הזה ויש לי גב אחורי ,אתה שם, אבישי, השומר שלי וגם מחפה עלי מהאגף. ידעתי שאתה תמיד תהיה שם. על אף שבפיזי כמעט בכלל לא היית.
ההתנדבות בנטל החזירה אותנו לאיזה יחד. שמחתי לפגוש אותך שם. אתה ותיק, מקושר, היית כתובת בשבילי לשיתוף והקשבה וגם אתה התקשרת לא פעם. שיתפת, התלבטת וביקשת לשמוע את דעתי.
יותר מפעם אחת הבאת ברכה לסף ביתי. הופעת כמו מלאך משום מקום ואמרת ליהודה: מגיע לך, יש אפשרות לפעול למענך. אני, הדפתי בתנועת ביטול, לא האמנתי. ואתה בשקט, בלי להגיד דבר ,לפעמים אפילו בלי שידענו, לא וויתרת, דאגת, טיפלת, קישרת. ויום אחד באת ואתה איש בשורה.
כזה היית יותר מפעם אחת עבור משפחתנו. מהלך בינינו כמו המלאך השומר. איש של חסד ונדיבות .
ואני יודעת שעוד רבות המשפחות והאנשים שהיית כזה בשבילם גם ללא הכרות עתיקה כמו זו שלנו.
טיפין טיפין נפרדתי ממך שלשום. ואז חשבתי שגם בפגישות שהיו לנו לאורך כל החיים אף פעם לא התחבקנו, או הסתחבקנו יותר מידי. תמיד הכל היה קורקטי ומדוד. הערכה שבשתיקה. לחיצת יד רפה או חיבוק פולני פוליטיקלי קורקט. הסתפקנו בזה. אולי האמנו שזה אומר הכל. זה משמר בלחישה את סוד המשולש הנצחי שלנו, גלגל ההצלה שהיינו האחד לשני. שלשום גחנתי אליך,
ליטפתי את הראש המיוזע, ליטפתי את הרגליים מבעד לשמיכה והדמעות שלי התערבבו עם הזעה שלך. ולחשתי לך מה שאף פעם לא אמרתי, (כי אולי אפילו לא הבנתי עד כה). לחשתי לך שאתה יקר. איש כל כך יקר לי. אני אוהבת אותך, כל כך מעריכה את הדרך שעשית בחיים, את הכיוון שבחרת. את איך שגידלת את עצמך מתוך קבוצת הילדים שהיינו להיות האיש המיוחד שאתה.
ביקשתי לשלוח אותך לשם עטוף גם עם המילים המחממות של חבריך מקבוצת עומר. שלא יהיה לך קר שם.
תמו ימיך
זה סיפור עליך, אבישי , איש צנוע וענו. רבים חווים לך כל כך הרבה על מה שעשית עבורם ובשבילם.
ללא תמורה. אף פעם לא ביקשת לעצמך דבר. פעלת בשקט, בדסקרטיות במקצועיות, ברגישות.
בנית מפעל חיים.
אתה הטוב בהתגלמותו, החסד בהוויתו.
אלוהים, לא היה מורה הדרך שלך, השכינה, היתה בת הלוויה שלך.
זה סיפור עליך, איש יקר. כל כך יקר.
שולחת תנחומים לרחל, לבנים ,לנכדים, לעקיבא. משפחה כל כך יפה גידלת. תפארת להוריך שהגיעו לארץ הזאת בשארית כחם. בטוחה שהם כל כך גאים בך עכשיו ומקבלים אותך אליהם בזרועות פתוחות ואוהבות.
זה מה שראוי לבן מלכות שכמותך שמגיע לשם.
תנוח על משכבך בשלום.



מזהה  522
העתקת קישור